סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

וושט, יודעים אנו ממשנתנו (מב,א) שנקובתו (אם יש בו נקב) הרי הוא טריפה במשהו, ולכן דרוסתו, כשהאדים בשרו — גם היא במשהו. קנה, אנו יודעים מן המשנה להלן בעמוד זה שנקובתו לאסור היא בנקב שגודלו כאיסר, דרוסתו בכמה? בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר ופתר אותה בעצמו]: אחד זה ואחד זה במשהו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זיהריה מקלא קלי ואזיל [הארס שלו שורף והולך] סביב למקומו ומרחיב את הנקב.

מסופר, יתיב [ישב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: דרוסה שאמרו חכמים — צריכה בדיקה אם האדים הבשר כנגד בני מעיים. אמר ליה [לו] רב נחמן בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב למעשה שיבדוק בחלל גופה מכפא ועד אטמא [מן המקום שכנגד הכף ועד כנגד הירך] הרגל האחורית.

ושואלים: מאי כפא [מהי הכף]? אילימא כפא דידא [אם תאמר כף היד, כף הרגל הקדמית], כלומר, עצם הכתף, שהיא נראית כמין כף — היינו [זהו] כנגד בני מעיים, שאמר רב יצחק בר שמואל, ומה חידש רב נחמן? אלא הכוונה היא מכפא דמוחא [מכף המוח, מן הגולגולת, שהיא עגולה] עד אטמא [עד הירך].

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: דרוסה שאמרוצריכה בדיקה כנגד בני מעיים. אמר להו [להם] בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב שיבדוק מכפא ועד אטמא [מן הכף עד הירך]. אמר ליה [לו] ריש לקיש: מנו [מיהו] רב זה, ומנו [ומיהו] רב? ולא ידענא ליה [ואין אני יודע מיהו]!

אמר לו ר' יוחנן: ולא נהירא ליה [ואין אתה זוכר אותו] לאותו תלמיד ששימש את רבי ר' יהודה הנשיא רבה [הגדול], ואת ר' חייא ולמד מפיהם? והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, שהיה נחשב מהתלמידים החשובים, והיתה לו רשות לשבת בשעת הלימוד, אני קטן הייתי ממנו ושמשתי בעמידה, ומאן גבר [ומי היה גדול]? הוא היה גבר בכולא [גדול בכל], בכל דבר, בתורה ובחסידות.

מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם (אמנם), זכור אותו האיש כלומר, רב, לטוב, שאמרו שמועה זו מפיו: אם הובאה לפנינו בהמה שהגרגרת (הקנה) שלה שמוטה, שנעקרה ונשמטה מחיבורה בבית הבליעה, והיתה הגרגרת שחוטה, ואין ידוע אם נשמטה קודם שחיטה, וטריפה היא, או רק לאחר השחיטה והריהי כשרה — הרי זו כשרה, ומדוע? שאי אפשר לגרגרת שמוטה שתיעשה שחוטה, שמפני שהיא נשמטת למטה אי אפשר לשוחטה, וכיון שהיא שחוטה לפנינו ודאי נשמטה לאחר השחיטה.

ור' יוחנן אומר: אין הדבר ברור, וכדי לבדוק אימתי נשמטה יביא את הגרגרת ויעשה בה חתך נוסף, ויקיף, ישווה את החתך לחתך השחיטה, ואם הם דומים — סימן הוא שהחתך של השחיטה נעשה לאחר שהגרגרת נשמטה, וטריפה היא, ואם אינם דומים — סימן שנעשה קודם שנשמטה, וכשרה.

אמר רב נחמן: לא שנו שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, אלא כשלא תפס בסימנים (בקנה ובוושט) בשעת שחיטה, אבל תפס בסימנים ושחטאפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, שהרי באופן זה שהוא מחזיק בה אינה נשמטת.

א שנינו בסוף המשנה: זה הכלל, כל שאין כמוה חיה — טריפה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] נאמר כלל זה? ומשיבים: לאתויי שב שמעתתא [להביא אותן שבע שמועות] שנאמרו מפי האמוראים (לעיל מב,ב), ולא נזכרו במשנה.

מסופר, דבי [אנשי ביתו] של יוסף רישבא [הצייד] מחו בגידא נשיא וקטלי [היו מכים, יורים חץ בגיד הנשה של חיה והורגים], שהיתה מתה בכך. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יהודה בן בתירא, לשאול אותו האם אין זו טריפה. אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש בידינו? אין לך אלא מה שמנו חכמים!

וכן אנשי רב פפא בר אבא רישבא [הצייד] מחו בכוליא וקטלי [היו מכים את הבהמה בכליה והורגים], אתו לקמיה [באו לפני] רבי אבא לשאול אותו מה הדין, אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.

ושואלים: והא קא חזינן דקא [והרי אנו רואים שהיא] מתה, ואם כן הרי זה סימן מובהק של טריפה! ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת] בכל המקרים הללו, דאי בדרי לה סמא חייא [שאם היו מפזרים לה סם, רפואה, על הפצע היתה חיה], ולא נחשבו טריפות אלא אלה שאין להם תקנה.

ב משנה ואלו כשרות בבהמה, אף על פי שלקו בגופן: אם ניקבה הגרגרת (הקנה) או שנסדקה לאורכה. עד כמה תחסר הגרגרת שניקבה ועדיין כשרה היא? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כגודל המטבע איסר האיטלקי. נפחתה (נשברה) הגולגולת, ואולם לא ניקב קרום של מוח — הרי זו כשרה. ניקב הלב ולא הגיע הנקב עד לבית חללו לתוך חלל הלב. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה שעובר בתוכה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה (ממנה) כזית.

המסס ובית הכוסות, שתי קיבות צמודות זו לזו במערכת העיכול של הבהמה, שניקבו זה לתוך זה, ולא לחוץ, לחלל הבטן. ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי (לסת) התחתון, נקבה שניטלה האם (הרחם) שלה, וחרותה שריאתה הצטמקה בידי שמים, כל אלה כשרות. הגלודה שניטל עורה מעליה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין (מטריפים).

ג גמרא שנינו בתחילת המשנה "ואלו כשרות", וכן שנינו באופן זה בראש הפרק "אלו טרפות", ועל כך אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: מה ששנה התנא בתחילת הפרק "אלו טרפות" הוא דוקא, שכוונתו למעט מקרה אחר ולומר שאינו טריפה, אבל מה ששנה כאן "ואלו כשרות" לא בא למעט, אלא נשנה אגב כך. ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנה התנא כאן "אלו כשרות" הוא בדוקא, למעט מקרה אחר, שבו אין הבהמה כשרה, ואגב כך שנה "אלו טרפות".

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה מקרה, הם חולקים]?בדברי רב מתנא, שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש עצם הירך שיצא ממקומו] — הרי זו טרפה. ומפרטים: ר' יוחנן שאמר: "אלו טרפות" דוקא; לשיטתו תנא [שנה] התנא מתחילה רשימת טרפות, ותנא [ושנה] אחר כך "זה הכלל" להוסיף את אלו שלא נשנו במפורש,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר