מטפס ועולה מטפס ויורד לתוך הבור, ושותה שם,

ומקשים: איני [וכי כן הוא] שהיתר הפסים הוא לצורך בהמה בלבד? והאמר [והרי אמר] רב יצחק אמר ר' יהודה אמר שמואל: לא הותרו פסי ביראות אלא כאשר יש בביראות מים חיים בלבד. ואי [ואם] לצורך בהמה המים, מה לי חיים מה לי מכונסין? הלא גם מים מכונסים, אף שאינם טובים כל כך ראויים עדיין לשתיית בהמה! ומשיבים: בעינן מידי דחזי [צריכים אנו דבר שראוי] לאדם נמי [גם כן].

גופא [ולגוף הדבר] דנים: לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד לתוך הבור ושותה, ואם היו הבורות רחבין שאינו יכול לטפס, אפילו לאדם נמי [גם כן] התירו לשאוב ממנו כדי לשתות. ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך לפני בהמה ושותה מהן מאיליה, אבל אסור לו להחזיקה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ענן: אם כן, מה הועילו פסי ביראות? ומייד תמהים על דבריו כיצד אפשר לשאול מה הועילו?! הרי הועילו למלאות מהן, שלולא זה אסור היה לשאוב מן הבאר שבתוכן!

אלא כך יש לפרש את שאלתו: מה הועיל שעושים מחיצה כדי ראשה ורובה של פרה — אם בין כה וכה אין לתת את הדלי בו הוא שאב לפני הפרה?

אמר אביי: אין הדבר כן, ובין הפסים מותר להשקות את הבהמה בכל דרך. הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו] — במקרה מיוחד, באיבוס (או שוקת) העומד ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב טפחים ארבעה וראשו נכנס לבין הפסין וכו'. וחששו שמא יתקלקל האיבוס והוא עלול לטלטל את הדלי שבידו בתחום רשות הרבים, ומשום כך גזרו גזירה זו.

א אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: אין דין בורגנין (סוכות שומרים קטנות הסמוכות לעיר) בבבל, ואין הם נחשבים כחלק מתחום העיר, ולא פסי ביראות מתירים בחוץ לארץ.

ומסביר: בורגנין בבבל לא — דשכיחי בידקי [שמצויים שטפונות] הגורפים את הבורגנים, ולכן אין הם חשובים כמקום ישוב, אף פסי ביראות בחוץ לארץ לא — דלא שכיחי מתיבתא [שאין מצויות שם ישיבות] שדרך האנשים ללכת אליהן, והיתר זה של פסי ביראות נעשה רק להולכים לדבר מצוה. אבל איפכא עבדינן [אבל להיפך אנו עושים] — סומכין על בורגנין בחוץ לארץ, ועל פסי ביראות בבבל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גירסה שונה: אמר רב ירמיה בר אבא אמר בשם רב: אין בורגנין ופסי ביראות, לא בבבל ולא בחוץ לארץ. ומסביר: בורגנין בבבל לא — דשכיחי בידקי [שמצויים שטפונות], בחוץ לארץ נמי לא — דשכיחי גנבי [שמצויים גנבים] הגונבים מתוך הבורגן ואין הבריות מחשיבים אותם כמקום ישוב.

פסי ביראות בבבל לא — דשכיחי מיא [שמצויים מים] בבבל בנהרות ובתעלות הרבות, ואין צורך חיוני בבארות. בחוץ לארץ נמי [גם כן] לא — דלא שכיחי מתיבתא [שאין מצויות ישיבות].

אמר ליה [לו] רב חסדא למרי בריה [בנו] של רב הונא בריה [בנו] של רב ירמיה בר אבא: אמרי אתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי בשבתא [אומרים שבאתם מהעיר ברניש לבית הכנסת של דניאל שהוא במרחק של שלוש פרסות בשבת] אמאי סמכיתו, אבורגנין [על מה סומכים אתם, על הבורגנין] שבין שני המקומות, הממשיכים את תחום העיר לעבר בית הכנסת? הא אמר אבוה דאבוה משמיה דרב [הרי אמר אבי אביך משם רב]: אין בורגנין בבבל!

נפק ואחוי ליה הנהו מתוותא, דמבלען [יצא והראה לו אותן עיירות חרבות, שהיו מובלעות] במרחק של שבעים אמה ושיריים זו מזו, ועל ידן מותר ללכת כל אותו מרחק, ולא על ידי הבורגנים.

ב אמר רב חסדא, דריש [דרש] מרי בר מר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד" (תהילים קיט, צו) דבר זה אמרו דוד ולא פירשו כדיוקו, אמרו איוב ולא פירשו, אמרו יחזקאל ולא פירשו, עד שבא זכריה בן עדו ופירשו.

אמרו דוד ולא פירשו — דכתיב [שנאמר] ככתוב כאן "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", שלא פירש עד כמה גדולות ומרובות הן מצוות התורה, וכן אמרו איוב ולא פירשו, דכתיב [שנאמר] "ארכה מארץ מדה, ורחבה מני ים" (איוב יא, ט).

וכן אמרו יחזקאל ולא פירשו — דכתיב [שנאמר] "ויפרש אותה (את מגילת הספר) לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי" (יחזקאל ב, י).

ומסבירים: "קינים" — זו פורענותן של צדיקים בעולם הזה, וזו ראיה לכך שהיא לשון פורענות, שכן הוא אומר "קינה היא וקוננוה" (יחזקאל לב, טז). "והגה" — זו מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, וזו ראיה לכך שהיא לשון שמחה, שכן הוא אומר "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור" (תהילים צב, ד). "והי" — זו היא פורענותן של רשעים לעתיד לבא, וכן הוא אומר "הוה על הוה תבוא" (יחזקאל ז, כו).

ואף על פי כן לא פירש גודל היקפה עד שבא זכריה בן עדו ופירשו, דכתיב [שנאמר] "ויאמר אלי מה אתה ראה ואמר אני ראה מגלה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה" (זכריה ה, ב). כיון שהיתה עפה משמע שיש לה שני אגפים שווים בגודלם, וכי פשטת לה, הויא לה עשרין בעשרין [וכאשר פותח אתה אותה, הרי היא עשרים בעשרים אמה]. וכתיב [ונאמר] "היא כתובה פנים ואחור", וכי קלפת לה [וכאשר אתה קולף אותה] ומשאיר כל צד לעצמו, כמה הויא לה [הריהו] כל שטחה — ארבעין בעשרין [ארבעים על עשרים] אמה.

וכתיב [ונאמר] "מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ" (ישעיה מ, יב). ואם העולם כולו שיעורו זרת מרובעת אחת, שהיא רבע האמה המרובעת, נמצא לפי חשבון זה כל העולם כולו, אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה.

ג ועוד אמר רב חסדא, דריש [דרש] מרי בר מר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה' אחרי הגלות נבוכדראצר מלך בבל את יכניהו בן יהויקים מלך יהודה ואת שרי יהודה ואת החרש ואת המסגר מירושלם ויבאם בבל. הדוד אחד תאנים טבות מאד כתאני