מפני שיכול לחוץ (לעשות מחיצה) בינו לבין הקבר, ולילך ולאכול את עירובו שם בלא להיטמא בקבר.

א גמרא אמר ר' יוחנן: אין למידין מן הכללות כלומר: אין למדים מן המקומות שנאמר בהם כלל ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ' שגם במקרה זה אין לדעת אם אין עוד יוצאים מן הכלל.

ומעירים: מדקאמר [מתוך שאמר]: אפילו במקום שנאמר בו 'חוץ', מכלל דלאו הכא קאי [מכאן, שלא פה, לענייננו זה, הוא מתייחס] שהרי במשנתנו כתוב "חוץ", ואם כן היכא קאי [לאיזה ענין הוא עומד, מתייחס], ביחס לאיזו משנה קבע ר' יוחנן כלל יסודי זה?

ומשיבים: התם קאי [שם הוא עומד ומתייחס] כל מצות עשה שהזמן גרמא שחיובן תלוי בתקופת זמן מסויימת בלבד, ואינה קיימת בכל עת, מצוות אלה אנשים חייבין ונשים פטורות. ומצוות עשה שלא הזמן גרמא אחד נשים ואחד אנשים חייבין.

וכללא [וכי כלל] הוא זה שקיים בכל המקרים שבכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? הרי מצוות אכילת מצה, הרי מצוות שמחה בחג, הרי מצוות הקהל שחייבים הכל לבוא בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה לבית המקדש, שמצות עשה שהזמן גרמא הוא — ונשים חייבות.

וכן כלום כל מצות עשה שלא הזמן גרמא — נשים חייבות בהן? הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, שכולן מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות מהן. אלא אמר ר' יוחנן: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ'.

אמר אביי, ואיתימא [יש אומרים] שאמר זאת בשם ר' ירמיה: אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם כן שנינו] הוכחה לכללו של ר' יוחנן, ששנינו במשנה: עוד כלל אחר אמרו: כל שנישא על גבי הזב — טמא. וכל דבר שהזב נשא עליו — טהור, חוץ מן הדבר הראוי למשכב ומושב וכיוצא בהם — שאם הזב נמצא עליהם הריהם טמאים. והאדם שנטמא אם נושא את הזב. ויש להקשות: ותו ליכא [ויותר אין]? והא איכא [והרי יש] מרכב הזב שהוא טמא, כמפורש בתורה?!

ומתחילה מקשים: האי מרכב היכי דמי [מרכב זה כיצד היה בדיוק]? אי דיתיב עליה [אם שישב עליו] — היינו [הרי זה] מושב. ואם לאו כיצד נטמא, ואם כן מהו מרכב שאינו בכלל משכב ומושב? ומשיבים: אנן הכי קאמרינן: הא איכא גבא דאוכפא [אנחנו כך אומרים: הרי יש גב האוכף] שטמא משום מרכב ולא משום מושב. דתניא [וכן שנינו בתוספתא]: האוכף שיושב הזב עליו — טמא משום מושב הזב, והתפוס וו העשוי לאחיזת הרוכב וקבוע לפני האוכף — טמא מרכב ואם כן הרי שהושמט בכלל שבמשנה מרכב הזב. אלא שמע מינה [למד מכאן] שאין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ.

אמר רבינא, ואיתימא [ויש אומרים שאמר זאת] רב נחמן: אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם כן שנינו] ראיה לכללו של ר' יוחנן ממשנתנו: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח ותו ליכא [ויותר אין] שאין מערבין בהם? והא איכא [והרי יש] כמיהין ופטריות — שאף בהן אין מערבין?! אלא למד מכאן שאין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו 'חוץ'.

ב למדנו במשנה: הכל ניקח בכסף מעשר והכל כשר לעירוב חוץ מן המים ומן המלח. ר' אליעזר ור' יוסי בר חנינא היתה בידם מסורת בענין הלכה, אלא חד מתני [אחד היה שונה] הלכה זו אעירוב [על לענין עירוב]. וחד מתני [ואחד היה שונה] הלכה זו אמעשר [על לענין מעשר].

ומפרטים: חד מתני [אחד היה שונה] הלכה זו אעירוב [על לענין עירוב] כך: לא שנו שאין מערבין אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו הוא שאין מערבין. אבל במים ומלח יחד — מערבין.

וחד מתני [ואחד היה שונה] הלכה זו אמעשר [על לענין מעשר]: לא שנו אלא מים בפני עצמו, ומלח בפני עצמו — שאין ניקחין בכסף מעשר. אבל מים ומלח מעורבים — ניקחין בכסף מעשר.

ומעירים: מאן דמתני [מי ששונה] אמעשר [על מעשר], כל שכן אעירוב [על עירוב] ודאי לו שמים ומלח יחד ראויים לערב בהם. אבל מאן דמתני [מי ששונה] אעירוב [על עירוב], אבל לענין מעשר — לא. מאי טעמא [מה הטעם] — פירא בעינן [פרי אנו צריכים] כאמור בתורה, ומים ומלח ביחד אינם בגדר פרי.

כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל מתני אמעשר [שנה הלכה זו על מעשר]. מיתיבי [מקשים]: העיד ר' יהודה בן גדיש לפני ר' אליעזר: של בית אבא היו לוקחין ציר של דגים בכסף מעשר. אמר לו: שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן, וכיון שיש שם מעט מן הדג הרי חשוב אז הציר דיו כדי לקנות אותו בכספי מעשר. ואולם אפילו ר' יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר דשומנא דפירא היא [לא אמר אלא בציר ששומן הפרי הוא] כלומר: שבציר מעורב משהו משומנם של הדגים, שהם ראויים כשלעצמם להיקנות בכספי מעשר. אבל מים ומלח בלבד, אפילו היו מעורבים — לא.

כדי לתרץ קושי זה אמר רב יוסף