אקמטרה [על תיבה המונחת על ארגז] — ככלי בתוך כלי דמי [מחשיבה אותו]. וכעין זה אמר ר' יהושע בן לוי: אם יש ספר תורה בחדר — צריך לעשות לו מחיצה הגבוהה עשרה טפחים אם רוצה לשמש מיטתו בחדר זה. ומסופר: מר זוטרא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, חזייה לדוכתיה [ראהו את מקום משכבו] של מר בר [בנו] של רב אשי דמנח ביה [שמונח בו] ספר תורה ועביד ליה [ועשויה לו] מחיצה עשרה. אמר ליה [לו]: כמאן [כמי] עושה אתה דבר זה? כשיטת ר' יהושע בן לוי? אימר [אמור] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי רק כפתרון בשעת הדחק וכגון באופן דלית ליה ביתא אחרינא [שאין לו בית אחר], ואילו מר הא אית ליה ביתא אחרינא [אדוני הרי יש לו בית אחר], ואם כן מדוע לא להעביר את ספר התורה למקום אחר כפתרון לכתחילה? אמר ליה [לו]: אכן לאו אדעתאי [לא עלה על דעתי] כדבריך.

א שנינו במשנה: כמה ירחיק מהן ממי רגלים ומן הצואה ויוכל לקרוא את שמע — ארבע אמות. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: לא שנו שדי בהרחקת ארבע אמות אלא כשהיתה הצואה לאחוריו, אבל אם היתה הצואה לפניו — מרחיק ממנה מלא עיניו, וכן הדין לתפלה.

על כך מקשים: איני [כן היא]?! והא [והרי] אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בבית הכסא שאין בו צואה, ולכן אין צורך להרחיק ממנו כל כך.

ושוב שואלים: איני [כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר חנינא: בית הכסא שאמרו בכל דיני הרחקה דינו כך אף על פי שאין בו צואה, ובית המרחץ שאמרו להימנע בו מדברי קדושה, אף על פי שאין בו אדם ערום! אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחדתי [בחדש], בבית שנבנה לצורך בית הכסא, ועדיין לא השתמשו בו.

על כך שואלים: והא מיבעי ליה [והרי כבר נשאלה לו שאלה זו] על ידי רבינא, ששאל: אם הזמינו (הכין) לבית לצורך בית הכסא, מהו דינו? האם יש לזימון תוקף כאן, או אין לזימון תוקף? ועונים: כי קא מבעיא ליה [כאשר נשאלה לו השאלה] לרבינא, זה שנשאלה לו: למיקם עליה לצלויי בגויה [לעמוד עליו, בתוכו, להתפלל בתוכו] אבל לענין בית הכסא העומד כנגדו — לא שאל.

אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאי [אותם בתי כסא של הפרסים] אף על גב דאית בהו [שיש בהם] צואה — כסתומין דמו [הם נחשבים] שעשויים היו שהצואה תתגלגל ותצא מתחת לארץ ולא תישאר בתוכם.

ב משנה בהמשך לדיני טבילת בעל קרי להיטהר לתורה ותפילה דנים במקרה שאפילו אנשים שיש בהם טומאה חמורה, אם נוסף לכך נטמאו בטומאת קרי — חייבים הם לטבול ולהיטהר ממנה. ועל כן אפילו זב הטמא טומאת שבעה — שראה קרי, שאילולי היה זב היתה טומאתו בשל הקרי רק בת יום אחד, וכן נדה שפלטה שכבת זרע, אף שהיא טמאה טומאה חמורה שעדיין אין הטבילה מועילה לה, וכן המשמשת עם בעלה שראתה אחר כך נדה — צריכין טבילה. ור' יהודה פוטר.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם לבני הישיבה] שאלה זו: אדם שהוא בעל קרי וככזה הוא חייב בטבילה, ואולם אחר כך ראה זיבה, לדעת ר' יהודה מהו דינו? ומפרשים את צדדי השאלה: האם נאמר כי [כאשר] פטר ר' יהודה התם [שם במשנתנו] בזב שראה קרי, דמעיקרא [שכן מתחילה] לאו בר טבילה הוא, שאינו ראוי לטבילה, שהלא אינו יכול להטהר בה מטומאת זיבה. אבל בעל קרי שראה זיבה, דמעיקרא [שמתחילה] בר [בן] טבילה הוא (נתחייב בטבילה) ורק אחר כך נטמא טומאה חמורה שמא מחייב [מחייב] בו ר' יהודה, או דילמא לא שנא [שמא אין זה שונה] והוא פוטר בכל מקרה.

כדי לפתור את הבעיה תא שמע [בוא ושמע] את הקטע האחרון של המשנה המשמשת וראתה נדה צריכה טבילה, ור' יהודה פוטר. והא [והרי] ההמשמשת וראתה נדה הריהי כשל בעל קרי שראה זיבה דמיא [היא נחשבת], שגם במקרה זה יש טומאה קלה מקודם, וטומאה חמורה אחר כך, וקא [ובכל זאת] פוטר ר' יהודה, ואם כן, שמע מינה [למד ממנה] שאין ר' יהודה מבדיל בין המקרים. ואכן, תני [שנה] ר' חייא בהדיא [במפורש]: בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה, ור' יהודה פוטר.

הדרן עלך מי שמתו

א משנה במשנה זו מדובר על קביעת סוף זמן התפילות (מאירי). לדעת חכמים זמן תפלת השחר הוא עד חצות היום. ר' יהודה אומר: זמן תפילת שחרית מוגבל עד ארבע שעות מזריחת החמה בלבד. זמן תפלת המנחה לדעת חכמים הוא עד הערב, ור' יהודה אומר: עד פלג המנחה בלבד, כלומר, אמצע הזמן שמהקרבת תמיד של בין הערבים ועד הלילה, שהוא סוף שעת בין הערבים.

תפלת הערב אין לה קבע, שזמנה אינו מוגבל עד לשעה מסויימת בלילה, וזמנה במשך כל הלילה. ובגמרא עוד יבואר משום מה נקטו בלשון זו דווקא. והזמן של מוספים (תפלת מוסף) לדעת חכמים הוא כל היום, ור' יהודה אומר לשיטתו כי הזמן מוגבל עד לשבע שעות מן הזריחה.

ב גמרא שנינו במשנה בדרך סתמית כי זמן תפילת השחר נמשך שעות אחדות בתוך היום. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: מצותה (של קריאת שמע בשחרית) עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה האמורה בברכות שלאחר קריאת שמע לתפלה הנאמרת מיד לאחר הנץ החמה, ונמצא מתפלל ביום, הרי שנקבע זמן תפילת שחרית מיד עם זריחת השמש!

על כך משיבים: ברייתא זו לא נתכוונה לקבוע הלכה מחייבת, אלא כי תניא [כאשר שנוייה הברייתא] ההיא הרי זה לותיקין המדקדקים במצוות. וכשם שאמר ר' יוחנן: ותיקין היו גומרים אותה, את קריאת שמע של שחרית עם הנץ החמה. אבל לשאר האנשים שאינם מן הותיקין מותר לאחר תפילתם אף יותר מכן.

ומעתה מקשים בגמרא לצד אחר: והאם כולי עלמא [כל העולם] סבורים שתפילת שחרית היא עד חצות היום ותו לא [ולא עוד], והאמר [והרי אמר] רב מרי בריה [בנו] של רב הונא בריה [בנו] של ר' ירמיה בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית — מתפלל בשחרית שתים, טעה ולא התפלל שחרית — מתפלל במנחה שתים. הרי שזמן תפילת שחרית (או לפחות הזמן בו אפשר להשלים תפילת שחרית שחסרה) נמשך עד הערב!

ומשיבים: אכן, כולי יומא מצלי ואזיל [כל היום מתפלל והולך] ואין מונעים ממנו, אלא שאם התפלל עד חצות, יהבי ליה [נותנים לו] שכר תפלה בזמנה, ואולם אם התפלל לאחר מכן, הרי מכאן ואילך, שכר תפלה — יהבי ליה [נותנים לו], שכר תפלה בזמנה — לא יהבי ליה [אין נותנים לו].

ג בקשר לנושא זה של השוכח להתפלל ורוצה להשלים איבעיא להו [נשאלה להם לבני בית המדרש] שאלה זו: אם טעה ולא התפלל מנחה, מהו הדין לענין שיתפלל תפילת ערבית שתים (פעמיים)? ומפרטים את צדדי השאלה: אם תמצי [תרצה] לומר, אף אם תחליט שזה שטעה ולא התפלל ערבית תקנתו שיהא מתפלל שחרית שתים, הרי אפשר לומר שהטעם משום דחד יומא [שיום אחד] הוא, דכתיב [שכן נאמר]: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), והרי שהערב והיום הבא אחריו יחידה אחת הם. אבל הכא [כאן] במקרה שלנו הלא תפלה במקום קרבן היא באה, וכמו בקרבנות אפשר לומר גם כאן כי כיון שעבר יומו בטל קרבנו, ואין אם כן עוד דרך להשלים חסרון זה. או דילמא [שמא] כיון דצלותא רחמי [שתפילה בקשת רחמים] היא, ואם כן כל אימת דבעי מצלי ואזיל [כל זמן שרוצה מתפלל והולך].

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב הונא בר יהודה אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: אם טעה ולא התפלל מנחה — מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום שעבר יומו בטל קרבנו.

על אפשרות זו להשלים תפילה שלא נאמרה בזמנה מיתיבי [מקשים] עתה ממה ששנינו בברייתא. פירוש הנאמר "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת א, טו) הוא כך: "מעות לא יוכל לתקן" — הכוונה לזה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית. "וחסרון לא יוכל להמנות" — הכוונה לזה שנמנו חביריו והחליטו לעשות דבר מצוה, והוא לא נמנה עמהם ושוב לא יוכל להצטרף עימם בכך. הרי שבברייתא זו מובא בפשטות שביטול תפילה אין לו עוד תקנה.

כדי לתרץ קושי זה אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא זו במה אנו עוסקים] — באופן שבטל תפילה במזיד, והוא שאין לו תקנה, ואולם מי שטעה ולא התפלל — יכול להשלים תפילתו.

אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן], כדבריך מסגנון הדברים, דקתני [ששנינו] בברייתא לשון "בטל", ולא קתני [שנינו] לשון "טעה", והרי שבטעה ההלכה שונה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] מהוכחה זו.