חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: נתנו במגדל, ונעל בפניו ואבד המפתח — הרי זה עירוב. במה דברים אמורים — ביום טוב, אבל בשבת — אין עירובו עירוב שאסרו חכמים לפוחתו בשבת. נמצא המפתח, בין בעיר בין בשדה — אין עירובו עירוב. ר' אליעזר אומר: בעיר — עירובו עירוב, בשדה — אין עירובו עירוב,

וטעם ההבדל: בעיר — עירובו עירוב, כשיטת ר' שמעון. שאמר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות — רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן שכלי שנשאר בשבת בגג, מותר לטלטלו לחצר או לקרפף. ובאופן דומה אפשר להעביר למעשה כל דבר שנמצא בעיר ממקום למקום. ואילו בשדה אין עירובו עירוב — כרבנן [כשיטת חכמים]. משום האיסור לטלטל בכרמלית, ואף שהוא שבות אסרוהו.

א עד כאן היה ניסיון אחד להסביר את משנתנו, ואילו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הכא [כאן] במגדל של עץ עסקינן [עוסקים אנו], ובסיס המחלוקת הוא דמר [שחכם זה שהתיר] סבר: כלי הוא, וסבר כיון שאין דין איסור בנין בכלים ואין סתירה בכלים, שהרכבתם ופירוקם אין בהם משום בנין וסתירה האסורים בשבת, הריהו יכול לפחות את המגדל לצורך הוצאת העירוב מתוכו. ומר [וחכם זה שאסר] סבר: אהל הוא שכלי עץ בגודל כזה יצא מתורת כלי ונעשה מבחינה הלכתית כעין בנין, וחלים עליו איסורי בנין וסתירה.

ודבר זה קשור בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה] דתנן [שכן שנינו במשנה] לענין טומאת הזב. בין הדינים המיוחדים לטומאת זיבה ישנו דין שהזב מטמא דברים כשהוא מזיז ("מסיט") אותם ממקומם אפילו כשאינו נוגע בהם ישירות. ונחלקו חכמים לדעה אחת אם הקיש (הכה) הזב על גבי שידה תיבה ומגדל ואפילו באופן שאינו מטמא במגע — אף על פי כן הרי הם טמאין משום שהזיזם במקצת על ידי ההקשה. ר' נחמיה ור' שמעון מטהרין.

מאי לאו בהא קמפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, סתם משנה] סבר: שידה תיבה ומגדל בגדר כלי הוא, ולכן הוא נטמא כאשר הזב מסיט אותו, ומר [וחכמים אלה, ר' נחמיה ור' שמעון] סבר: אהל הוא, ובנין אינו נטמא כלל על ידי טומאת הזב.

אמר אביי לדחות את ההוכחה הזאת: ותיסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לקבל הסבר זה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה אהל שיכול להיות ניסט כלומר, שאינו קבוע, והסיטו הזב — טמא, ואם היה כלי קבוע שאינו יכול להיות ניסט — טהור. משמע שאין מבחינים אלא אם ראוי הוא להיות מוסט. וקתני סיפא [ועוד, הרי בסוף מחלוקת זו שהובאה קודם שנינו כי לדעת הכל] ואם היו ניסוטין — טמאים, וזה הכלל: אם ניסט חפץ או בנין מחמת כחו של הזב, הרי זה טמא. ואם ניסט מחמת רעדה כגון שהרעיד את הקרקע או את בסיס החפץ — טהור! שאין זה אלא כח כחו. הרי שאין הדבר תלוי בהגדרתו כאהל או ככלי, אלא אם ראוי להיות ניסוט.

אלא אמר אביי: את המחלוקת בין חכמים ובין ר' שמעון ור' נחמיה יש להבין כך: דכולי עלמא [לדעת הכל]: היסט מחמת כחו — טמא, ויהא זה בנין או כלי, מחמת רעדה — הרי זה טהור. והכא [וכאן] כשהיתה זו רעדה מחמת כחו עסקינן [עוסקים אנו] שהקיש עליהם ממש, ואף על פי כן לא הוסטו (הוזזו) אלא רק רעדו מכוח ההקשה. ובהא קא מיפלגי [ובדבר זה נחלקו] דמר [שחכם זה הראשון] סבר: אף זה הוי [הריהו] חשוב היסט, ומר [וחכם זה, ר' נחמיה ור' שמעון] סבר: רעד כזה לא הוי [אין הוא] חשוב היסט. אביי דחה איפוא את הוכחתם של רבה ורב יוסף, שהרי לדעתו אם המגדל גדול — דינו כאהל לדעת הכל, ואין עירובו עירוב. ואם הוא קטן — דינו ככלי. וממילא ניטלה הראיה להסברתם את המשנה.

ולכן שואלים: אם כן מתניתין במאי מוקמינן לה [משנתנו שלנו, בענין עירובין, במה אנו מעמידים אותה]? ומשיבים כי אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן מדובר במנעול וקטיר במתנא עסקינן, ובעי סכינא למיפסקיה [וקשור ברצועת עור עוסקים אנו, וצריך סכין לחותכו] אם אין מפתח.

תנא קמא [התנא הראשון, סתם משנה] סבר לה כר' יוסי שאמר: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ ממסר [מסור] הגדול ויתד (להב) של מחרישה. וכיון שכך, יכול אדם לקחת סכין ולחתוך את הרצועה ולהוציא מהמגדל את עירובו.

ואילו ר' אליעזר סבר לה כר' נחמיה, שאמר: אפילו טלית ואפילו תרווד שודאי עושים בהם רק דברים המותרים בשבת, אף הם — אין ניטלין בשבת אלא לצורך תשמישן, וכן הדין בסכין שאסור לטלטלו אלא רק כדי לחתוך מאכל, אבל לא לכל צורך אחר. ומשום כך אינו יכול להתיר את רצועת המגדל ואינו יכול להשתמש בעירוב זה אלא אם כן נמצא המפתח בעיר, שיכול לטלטלו דרך החצירות.

ב משנה נתגלגל העירוב חוץ לתחום, שכבר אסור לצאת לאותו מקום ואין המערב יכול להגיע לעירוב זה, או נפל עליו גל של אבנים, או נשרף, וכן אם היה העירוב תרומה ונטמאת התרומה, אם קרה אחד הדברים הללו מבעוד יום, לפני השבת — אינו עירוב. כי בבין השמשות שהוא שעת קניית השביתה לא היה לו עירוב. ואילו אם זה היה משחשיכה — הרי זה עירוב, כיון שבשעת קניית השביתה היה זה עירוב גמור.

אם ספק ואינו יודע מתי אירע אחד מהדברים שנזכרו, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: הרי זה חמר גמל, כלומר אדם שנמשך לשני כיוונים הפוכים, שעליו לנהוג לחומרה כאילו היתה שביתתו בעירו וגם כאילו היתה שביתתו במקום בו הניח את העירוב, ועליו להישאר בשבת זו בתחום אלפים אמה שבין שני המקומות הללו, כיון שלא נתברר מה הוא תחומו של אותו אדם.

ואילו ר' יוסי ור' שמעון אומרים: ספק עירוב כשר. אמר ר' יוסי: החכם אבטולמוס העיד משום (בשם) חמשה זקנים על ספק עירוב שכשר.

ג גמרא על מה שאמרו במשנה נתגלגל העירוב מחוץ לתחום, אמר רבא: לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות מעבר לתחום. אבל אם נתגלגל ועדיין הוא תוך ארבע אמות — הרי זה עירוב. כי כלל בידינו שהנותן עירובו יש לו ארבע אמות סביב לו, כיון שקנה שם שביתה, ויכול לקחת את העירוב אם הוא בתוך ארבע אמות אלה, אף מחוץ לתחום העיר.

ד נאמר במשנה שעירובו אינו עירוב אם נפל עליו גל. קא סלקא דעתך דאי בעי מצי שקיל ליה [עלה על דעתנו שהמדובר באופן שאם היה רוצה היה יכול ליטול אותו] שאפשר לפנות את האבנים ולהוציא את העירוב מתחתן, אלא שאין עושים זאת מפני איסור חכמים (שבות) לטלטל מוקצה (כגון אבנים) בשבת.

ואם כן לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] היא שלא כשיטת רבי, דאי [שאם] תאמר כשיטת רבי — האמר [הרי אמר]: כל דבר שהוא משום שבות — לא גזרו עליו בין השמשות, ואיסור מוקצה הרי אף הוא משום שבות ומתוך שהיה העירוב כשר בבין השמשות — עירוב גמור הוא.

ודוחים: אפילו תימא כרבי [אפילו תאמר] שמשנתנו זו כשיטת רבי, לא צריכא דבעי מרא וחצינא [לא נצרכה אלא במקרה כזה שלשם הוצאת העירוב מתחת האבנים צריך את ומעדר], כלומר: עבודת חפירה שהיא מלאכה האסורה מן התורה.

ומעירים: וצריכי [וצריכים] לפרט גם בדוגמא של "נתגלגל" וגם בדוגמא של "נפל עליו גל". שכן אי תנא [אם היה שונה] רק "נתגלגל" היינו אומרים — משום דליתא גביה [שאינו אצלו] לכן בטל העירוב אבל נפל עליו הגל, דאיתיה גביה, אימא ליהוי [ומכיון שישנו אצלו אמור שיהא] עירוב, שהרי בפועל אינו צריך לאכול את העירוב.

ולהיפך, אי תנא [אם היה שונה] נפל עליו גל בלבד היינו אומרים שאי תוקפו של העירוב הוא משום דמיכסי [מכוסה], אבל נתגלגל, זימנין דאתי זיקא ומייתי ליה, אימא ליהוי [פעמים שבאה הרוח ומביאה אותו חזרה, אומר אולי יחשב זה] עירוב, על כן היה צורך לפרט את שני המקרים.

ה נאמר עוד במשנה: או נשרף, וכן תרומה ונטמאת. ושואלים: למה לי לשנות שני דברים אלה, הלא למעשה ענינם אחד הוא — שהעירוב אינו ראוי עוד לאכילה, ומשיבים: תנא [שנה] נשרף