מקום שהוא אוכל את פיתא [פת], ושמואל אמר: מקום לינה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב: הרועים, והקייצין (שומרי התאנים השטוחות בשדה) והבורגנין (היושבים בסוכות משמר קטנות) ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללין בעיר ששם גם מקום אכילתם — הרי הן כאנשי העיר, ומודדים תחומם מהעיר, אף על פי שנכנסה השבת בהיותם בשדה. בזמן שדרכן ללין בשדה, אף על פי שאוכלים בעיר — יש להם אלפים לכל רוח ממקום לינתם בלבד, וקשה לשיטת רב!

ומתרצים: התם [שם] לענין המצויים בשדה אנן סהדי דאי ממטו להו ריפתא התם, טפי ניחא להו [אנו עדים, הכל מבינים, שאם היו מביאים להם אוכל לשם למקום לינתם, היה נוח להם יותר] אך עקרונית הכל תלוי במקום בו חפץ האדם לאכול ולא במקום לינה.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [שמעתי הלכה זו] של רב, שחלה רב יוסף ושכח תלמודו. אמר ליה [לו] הזכירו אביי תלמידו: את [אתה] אמרת אותה ניהלן [לנו], ואהא [ועל דבר זה] אמרת אותה ניהלן [לנו]: האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן, וישנים בבתיהן — צריכין עירוב לכל אחד ואחד. ואמרינן [ואמרנו] לך: שמע מינה [למד מכאן] שמקום לינה גורם, ועל פיו קובעים מקום שביתתו של אדם. ואמרת לן עלה [לנו עליה, על כך] אמר רב יהודה אמר רב: במקבלי פרס שנו שאינם אוכלים אצל אביהם אלא בביתם ורק מתפרנסים ממה שהוא נותן להם, ובמובן זה קרויים הם אוכלי שולחנו.

א תנו רבנן [שנו חכמים] מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן, וכל אחת גרה בבית מיוחד בחצר. וכן חמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, שיש לכולם מקום דיור מיוחד בחצר. ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים, שאינן צריכות לערב לחוד ונחשבות כדרות עם בעליהן. ואוסר בעבדים, שאינם קשורים באדוניהם, וכיון שהם מתגוררים בבתים נפרדים, כל אחד מהם הריהו דייר לעצמו.

ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים, שלדעתו העבד נמשך בעל כרחו אחר רבו. ואוסר בנשים, שכל אשה חשובה היא לעצמה ואינה תלויה עד כדי כך בבעלה.

אמר רב: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה בן בבא, שכן נאמר "ודניאל בתרע מלכא" [בשער המלך] (דניאל ב, מט) (ושם הכוונה לא למקומו ממש, אלא לתפקידו) לומר לנו: בכל מקום שנמצא בו דניאל, הריהו כבשער המלך, משמע שהעבד נמשך אחרי אדוניו.

ומעתה מבררים צדדים שונים בנושא זה, ותחילה מסכמים את הידוע כבר: פשיטא [פשוט], בן אצל אביו, כדאמרן [כפי שאמרנו] במשנה. אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא. אולם תלמיד אצל רבו המקבל מרבו את הספקת צרכיו ודר עמו בחצר, מאי [מה דינו] לגבי קביעות מקומו לענין עירוב?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דרב כאשר היה בי [בבית מדרשו] של ר' חייא אמר: אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שלחנו של ר' חייא. וכן ר' חייא עצמו כשהיה בי [בבית מדרשו] של רבי אמר: אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שלחנו של רבי.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר שרוצים לערב חצר זו עם חצר אחרת, האם עירוב אחד לכולן, או צריכין להביא עירוב לכל אחד ואחד? אמר ליה [לו] רבה: עירוב אחד לכולן.

אמר לו אביי: והא [והרי] האחין שבמשנתנו, דכי גבו דמו [שכמי שהיו גובים את העירוב נחשבים], וקתני [ובכל זאת שנינו]: צריכין עירוב לכל אחד ואחד! ענה לו רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאיכא דיורין בהדייהו [שיש דיירים עימם], שלא היו האב והבנים לבדם בחצר זו, ודרו בה גם זרים. דמגו דהני אסרי, הני נמי אסרי [שמכיון שאלה הדיירים אוסרים על האחים, אלה האחים עצמם גם כן אוסרים האחד על השני].

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] דקתני [שכן שנינו]: אימתי — בזמן שמוליכין את עירובן במקום אחר, אבל אם היה עירובן בא אצלם, או שאין דיורין עמהן בחצר — אין צריכין לערב, שמע מינה [למד מכאן] שבתחילה מדובר רק כשהיו דיורים עימם.

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רב חייא בר אבין מרב ששת: בני בי [תלמידי בית מדרשו] של רב, דאכלי נהמא בבאגא, ואתו ובייתי בבי [האוכלים לחם בביתם שבבקעה, ובאים ולנים בבית] רב, כי משחינן להו תחומא [כאשר מודדים אנו להם את תחום השבת], מבי [מבית] רב מקום לינתם משחינן להו [מודדים להם] או מבאגא משחינן להו [מהבקעה מקום אכילתם מודדים להם]? אמר ליה [לו]: משחינן מבי [מודדים להם מבית] רב.

הקשה לו: והרי הנותן את עירובו שהוא מקום סעודה בתוך אלפים אמה, ואחר כך אתי וביית בביתיה, דמשחינן ליה תחומא מעירוביה [והולך ולן בביתו, שמודדים לו תחום מעירובו], משמע שמקום האכילה הוא הקובע ולא מקום הלינה!

ומשיבים: במקרה ההוא, אנן סהדי [אנו עדים]. ובהדא, אנן סהדי [ובמקרה זה, אנו עדים] שאנו יכולים לקבוע מהו עיקר מקום שביתתו של כל אחד מאלה. במקרה ההוא של המניח עירובו אנן סהדי [אנו עדים] — דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה [שאילו היה יכול לדור שם במקום עירובו היה נוח לו] שאם היה יכול ללון שם, היה עושה זאת. שהרי רצונו ללכת למחרת מאותו מקום והלאה. ובהדא אנן סהדי [ובזה, בעניננו אנו עדים, ברור לנו] דאי מייתו להו ריפתא לבי רב, ניחא להו טפי [שאם היו מביאים אוכל לבית הרב ויוכלו לאכול שם, היה נוח להם יותר], ולכן זהו עיקר מקומם.

ד בעי [שאל] רמי בר חמא מרב חסדא: אב ובנו, הרב ותלמידו, האם כרבים דמו [נחשבים] או כיחידים דמו [נחשבים]? ופרטי השאלה למעשה: אם היו גרים בשתי חצירות, האחת פנימית לחבירתה, האם נחשבים הם כרבים וצריכין עירוב כדי שלא תאסור רגלם את הטלטול בחיצונה, או שמא נחשבים כיחידים שאין רגלם אוסרת את החיצונה ולכך אין צריכין עירוב? מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה כמבוי שיש בו דיורים אחדים, או אין ניתר בלחי וקורה?

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניתוה [שניתם כבר כעין זה], "אב ובנו, הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין — הרי הן כיחידים, ואין צריכין לערב, ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה בלא שיתוף".

ה משנה היו חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות כולן גם למבוי, אם עירבו בני החצירות בחצירות ולא נשתתפו אלה עם אלה במבוי — מותרין לטלטל בחצירות ואולם אסורין במבוי, שהעירוב שעשו אינו יכול לבוא גם במקום שיתוף במבוי,