היינו דאיצטריך [זהו, משום כך שהוצרך] לומר "לא ימצא", ללמדנו שבכל זאת דין החמץ שונה ונחשב כשלו. אלא למאן [לדעת מי] שאמר כממון דמי [הוא נחשב] — "לא ימצא" למה לי, הלא ממילא יודעים שהדבר אסור? ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכי איתיה [וכאשר החמץ ישנו] — הדר בעיניה [חוזר בעינו], נתברר למפרע שלאו ברשותיה קאי [שלא ברשותו הוא עומד], ושמא אינו עובר עליו כשהוא עדיין ברשותו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת נחשב הדבר כשלו.

א בעו מיניה [שאלו ממנו] מרבא שאלה זו: בהמת ארנונא כלומר, עדר שיגבו ממנו את חלקו לצורך מיסי המלכות, האם חייבת בבכורה בהמה שילדה בעדר זה, משום שעדיין הבהמות שלו. או שמא אין חייבת בבכורה, כיון שיש כאן שותפות של גויים, וכל שיש יד גוי באמצע — פטור מבכורה? ומגבילים את השאלה: כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי [כל מקום שיכול לסלק אותו את הגובה הגוי בכסף] ולא לתת את הבהמות עצמן — לא קא מיבעיא לן [מסופק לנו] שהוא חייב בבכורה. שנמצא שאין גוף הבהמות קנוי לשלטונות אלא חוב של כספים הוא חייב להם, והבהמה כולה ברשותו.

כי קא מיבעיא לן [כאשר מסופק לנו] — הרי זה היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי, מאי? [במקום שאינו יכול לסלק אותו את הגובה הגוי בכסף, מה דינו]? אמר להו [להם]: פטורה. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חייבת! אמר להם: התם [שם] מדובר במקרה דמצי מסלק ליה [שיכול לסלק אותו ] את הגובה הגוי, על ידי כסף.

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואף על גב דמצי מסלק ליה [ואף על פי שיכול לסלק אותו] את הגובה הגוי בכסף. ואילו עיסת ארנונא (עיסה שחלקה ניתן לנציג השלטונות) — חייבת בחלה, אף שכרגיל עיסת גוי פטורה מחלה, ואף על גב דלא מצי מסלק ליה [ואף על פי שאינו יכול לסלק אותו ] את הגובה הגוי, על ידי תשלום דמיה.

מאי טעמא [מה הטעם] להבדל זה — בהמה אית [יש] לה קלא [קול], שהכל יודעים שלקחו בהמתו של פלוני כארנונא למלכות, ואין חושדים בו שבזדון נמנע מלתת את הבכור. עיסה לית [אין] לה קלא [קול], ואין הכל יודעים שעיסת גוי היא, ונחשד באכילת עיסה בלא הפרשת חלה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו — אין ישראל זקוק לבער על ידי שילוח הגוי על חמצו מרשותו. הפקידו הגוי אצלו וקיבל אחריות עליו — זקוק לבער. יחד לו לגוי בית להניח חמצו — אין זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא".

ותוהים: מאי קאמר [מה אמר] כלומר, איך נבין את העובדה שכראיה לפסק שאינו זקוק לבער מביאים את המקרא "לא ימצא"?! אמר רב פפא: ארישא קאי [על ההתחלה של הברייתא הוא עומד מתייחס], והכי קאמר [וכך אמר]: הפקידו אצלו — זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא".

רב אשי אמר: לעולם תפרש אסיפא קאי [שעל סופה של הברייתא הוא עומד מתייחס], והכי קאמר [וכך אמר]: יחד לו בית לגוי כדי להניח שם חמצו — אין זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא בבתיכם" — והא לאו דידיה הוא, דגוי כי קא מעייל — לביתא דנפשיה קא מעייל [ובית זה לא שלו הוא, שהגוי כאשר הוא מכניס — לביתו שלו הוא מכניס], שהרי ייחד לו מקום מסויים השייך לו.

ושואלים: למימרא [האם לומר] ששכירות עצמה קניא [קונה] קנין גמור, לענין זה שאין למשכיר כל אחריות על הנעשה במקום המושכר?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: אף במקום שאמרו שמותר לישראל להשכיר בתים לגוים (כגון בסוריה) — לא להשכיר לבית דירה אמרו שמותר, מפני שמכניסין הגוים לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל [ואם עולה על דעתך שהשכירות קונה, הרי כאשר מכניס] הגוי עבודה זרה — לביתיה דנפשיה קא מעייל [לביתו שלו הוא מכניס] ומה חשש איסור יש בכך לבעל הבית?

ומתרצים: שאני הכא, דאפקיה רחמנא [שונה כאן בחמץ שהוציאו הכתוב] בלשון "לא ימצא" כוונתו — מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך, אבל לגבי שאר איסורים אחריות המשכיר חלה במידה מסויימת גם על המקום שמשכיר לאחרים אף שאינו מצוי ממש בידו.

ג אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב — כופה עליו את הכלי, וממתין עד למוצאי יום טוב, ושורפו. אמר רבא: אם אותו חמץ של הקדש הוא — אינו צריך לכפות עליו. מאי טעמא [מה הטעם] — אנשים מיבדל בדילי מיניה [בדלים ממנו] בין כה וכה מחמת חומרת איסור ההקדש שעליו, ולא יבואו לאוכלו.

ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של גוי שנמצא בבית ישראל — עושה לו סביבו ביום ארבעה עשר מחיצה של עשרה טפחים משום היכר, שלא יטעו בו ויאכלוהו. ואם חמץ של הקדש הוא — אינו צריך. מאי טעמא [מה הטעם] — מיבדל בדילי אינשי מיניה [בדלים אנשים ממנו], ולא יבואו לאוכלו בשגגה.

ד ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש (מרחיק לים בספינה), והיוצא בשיירא למקום רחוק, קודם שלשים יום לפסח — אין זקוק לבער את החמץ, תוך שלשים יום — זקוק לבער את החמץ. אמר אביי: הא [זה] שאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער — לא אמרן [אמרנו] אלא כשדעתו לחזור סמוך לפסח (ר"נ), אבל אם אין דעתו לחזור לביתו — אין זקוק לבער.

אמר ליה [לו] רבא: ואי [ואם] דעתו לחזור לפני החג לביתו, אפילו יצא מראש השנה, נמי [גם כן] צריך לבער, שהרי יבוא לביתו ויהא מצוי חמץ בביתו! אלא אמר רבא, כך יש לומר: הא [זה] שאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער — לא אמרן [אמרנו] אלא כשאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור — אפילו יצא מראש השנה זקוק לבער.

ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו] שתוך שלושים יום לחג צריך לבער את החמץ גם אם לא יבוא להשתמש בבית זה בפסח. שאמר רבא: העושה ביתו אוצר (מחסן של תבואות), ותחת התבואות יש חמץ, קודם שלשים יום לפני הפסח — אין זקוק לבער. מכיון שהוא מכוסה, הריהו נחשב בדיעבד כמבוער. תוך שלשים יום — זקוק לבער, שכן מלכתחילה אינו חשוב ביעור.

וקודם שלשים נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאינו זקוק לבער אלא אם אין דעתו לפנותו את החמץ לפני הפסח, אבל אם דעתו לפנותו — אפילו קודם שלשים יום נמי [גם כן] זקוק לבער, שהרי יתכן שלא יספיקו לבער את החמץ בזמן שיזדקק לכך.

ה ושואלים: הני [אותם] שלשים יום שדובר בהם, מאי עבידתייהו [מה מעשיהם, עניינם] ומדוע דוקא שלושים? ומשיבים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, ורבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] שיש צורך להקדים שלשים יום —