על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— ואפילו בתערובת. ומצד שני: אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא כל שיש בו מחמשת המינים — אין [כן], מברכים עליו "בורא מיני מזונות", אף בתערובת, אבל כל שיש בו מאורז ודוחן — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות", משום שהם קיימים באותו מאכל על ידי תערובת. אבל אם האורז או הדוחן איתיה בעיניה [ישנו בעינו] — נימא [נאמר] כי אפילו אורז ודוחן נמי [גם כן] מברכין עליו "בורא מיני מזונות" שאף הם מין דגן. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי דווקא כל שהוא מחמשת המינים הוא שמברכין עליו "בורא מיני מזונות", לאפוקי [להוציא] אורז ודוחן, שאפילו כאשר איתיה בעיניה [ישנו בעינו] גם כן לא מברכינן [אין אנו מברכים] עליו "בורא מיני מזונות".

א אגב הדברים אליהם הגענו למסקנה, שואלים: ועל אורז ודוחן לא מברכינן [אין אנו מברכים] "בורא מיני מזונות"? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן — מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה (כתבשיל מבצק), והרי גבי [אצל] מעשה קדרה תניא [שנינו בבריתא] שבתחלה, לפני האוכל, מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף, אחר האוכל, מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. והרי שמברכים על האורז "בורא מיני מזונות"!

הוכחה זאת נדחית: אמנם האורז הוא כמעשה קדרה ואולם לא כמעשה קדרה בכל. ומפרטים: דינו כמעשה קדרה בכך שמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה שאילו במעשה קדרה מברכים בתחלה "בורא מיני מזונות" ולבסוף ברכה מעין שלש, ואילו הכא [כאן באורז] בתחלה מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת...".

ומקשים: וכי אורז לאו [לא] מעשה קדרה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], אלו הן מעשה קדרה: חילקא (חיטים שנשברו כל אחת לשתים לצורך דייסה), טרגיס (חיטים שנכתשו על מנת שתישבר כל אחת לשלוש), סולת, זריז (חיטים כתושות אחת לארבע), וערסן (אחת לחמש), ואורז. הרי שהאורז נמנה עם פרורי החיטה כמעשה קדרה!

על כך עונים: הא מני [משנה זו, של מי היא] — של ר' יוחנן בן נורי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, ועל כן חייבין על חמוצו (אם נעשה חמץ) כרת בפסח אם אוכלים חמץ אורז בזדון, וכן אדם שאפה מצה מקמח האורז יוצא בו ידי חובתו במצות מצה בפסח, אבל דעת רבנן [חכמים] לא כן.

על כך מקשים: ורבנן לא [וכי דעת חכמים אינה כן] לענין ברכות?! והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: הכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ואולם אם טחנה, אפאה ובשלה, שעשאה לחם ואחר כך בישל את הלחם, יש להבחין בין שני מקרים; בזמן שהפרוסות קיימות, שלא נימוחו בעת הבישול, אזי בתחלה, לפני האוכל, מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף, לאחר האוכל מברך עליה שלש ברכות כמו הברכות שעל הלחם. ואם אין הפרוסות קיימות, שנימוחו בעת הבישול, בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש ("על המחיה...").

ולענין אורז, הכוסס את האורז מברך עליו "בורא פרי האדמה". ואם טחנו ואפאו ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף הוא מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

ומעתה דנים בתוספתא זו, מני [שיטת מי היא], אילימא [אם נאמר] שדעת ר' יוחנן בן נורי היא שהוא אמר שהאורז מין דגן הוא, אם כן במקרה זה לשיטתו "המוציא לחם מן הארץ" בתחילה ושלש ברכות לבסוף בעי ברוכי [צריך היה לברך] כעל לחם ממש!

אלא לאו, רבנן [האם לא, שיטת חכמים] היא שאינם סבורים שהאורז מין דגן הוא ואף על פי כן שנינו שמברך עליו "בורא מיני מזונות", והרי זו אם כן תיובתא [קושיא חמורה] על רב ושמואל!

ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיא חמורה], ונדחו דבריהם.

ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שהכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהכוסס את החיטה מברך "בורא מיני זרעים"! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מחלוקת תנאים היא; הא [שיטה זו] שהובאה שצריך לברך "בורא מיני זרעים", זו דעת ר' יהודה היא. והא [ושיטה זו] שצריך לברך "בורא פרי האדמה", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: ועל ירקות אומר האוכלם "בורא פרי האדמה", ר' יהודה אומר: "בורא מיני דשאים" הרי שר' יהודה מייחד לכל סוג צמחים ברכה אופיינית, ובוודאי, לשיטתו, הוא מבחין גם בין פרי האדמה בכלל, לבין זרעים.

ג עוד שנינו שאמר מר [החכם] באותה תוספתא שהכוסס את האורז חי, מברך עליו "בורא פרי האדמה". טחנו, אפאו לפת ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

על כך הקשו: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבמקרה כגון זה לבסוף אינו מברך ולא כלום מאותן ברכות אותן מברך על פירות ארץ ישראל, אלא "בורא נפשות"! אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], שאין זו סתירה אלא שיטות שונות של תנאים; הא [שיטה זו] לפיה מברך ברכה אחת מעין שלוש, רבן גמליאל היא, והא [ושיטה זו] לפיה אינו מברך אלא "בורא נפשות", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתניא [שכן שנינו בתוספתא], זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים של דגן ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, רבן גמליאל אומר שמברכים לאחריהם שלש ברכות, שהן ברכת המזון השלמה. וחכמים אומרים שדי בברכה אחת מעין שלש. ומסופר

מעשה ברבן גמליאל והזקנים חכמי דורו שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות (תמרים), ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך עליהם לאחר האכילה. קפץ (כלומר, הזדרז) וברך ר' עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר' עקיבא: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, שהרי בדבר שעשית נחלקו החכמים! אמר לו ר' עקיבא: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן והנכם חולקים זה על זה, מכל מקום למדתנו רבינו כלל כי כאשר קיימת מחלוקת בהלכה בין יחיד לרבים — הלכה כשיטת הרבים, ואף שאתה הנשיא, מכל מקום ראוי לנהוג כדעת הרבים שהלכה כמותם לפי כלל זה.

גירסה שונה במקצת על מחלוקת רבן גמליאל וחכמים ר' יהודה אומר משמו של ר' עקיבא. כל דבר שהוא משבעת המינים