שעירי ראשי חדשים איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לאומרם במיוחד, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הא [הרי] לא כתיב בהו [כתוב בהם] "מועד", וכיון שלא נאמר בראש חדש "מועד" לא ידחו את השבת ואת הטומאה כשאר קרבנות ציבור שדחייתם נלמדת ממה שנאמר בהם "מועד", קא משמע לן [השמיע לנו] שאף ראש חדש איקרי [נקרא] מועד,

וכדברי אביי, ביישוב המסורת שהיום שחזרו בו המרגלים מארץ ישראל, ובו בכו כל העדה בכיה של חנם היה תשעה באב ובשל כך נענשו שיהא יום זה בכיה לדורות ולפי החשבון אין הזמנים עולים יפה, ולכן אמר אביי: תמוז דהאי שתא מלויי מליוה [של אותה שנה מילאו אותו] שהיה בן שלושים יום (ולא עשרים ותשעה כרגיל) ויום הארבעים לו הוא תשעה באב, ורמז לדבר דכתיב [שנאמר]: "קרא עלי מועד לשבר בחורי" (איכה א, טו) כלומר לצורך זה נקבע ("נקרא") ראש חדש, הקרוי כאן מועד, כדי לשבור את ישראל בעתיד, ומכאן למדים שראש חודש אף הוא קרוי מועד.

א ושואלים למימרא [האם לומר] שאפשר ללמוד מכאן דכולהו [שכולם] ממה שנאמר "מועד" אתו [באים, נלמדים], מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד) מה תלמוד לומר מה באו ללמדנו מילים אלה? ומשיבים: לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שדוחים את השבת ואת הטומאה שנאמר בהו [בהם] "במועדו" ולמדים: "במועדו" ואפילו בשבת, "במועדו" ואפילו בטומאה,

שאר קרבנות ציבור מניין שדוחים את השבת ואת הטומאה — שנאמר בענין מוספים הבאים בימי הרגלים: "אלה תעשו לה' במועדיכם" (במדבר כט, לט).

מניין לרבות עומר והקרב הכבשים הקרבים עמו, שתי הלחם והקרב עמם (שלמי ציבור) שגם הם דוחים את השבת אף שאינם מפורשים בכתוב זה שבספר במדבר — תלמוד לומר: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" לאחר שמנה את כל השבתות והמועדים האחרים, הרי למדנו כי הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. שכל הימים המיוחדים הללו כולם קרויים מועד, ואין קרבנותיהם נדחים.

ושואלים: וכל הני [אלה] למה לי? לכאורה אפשר היה ללמוד מאחד על האחרים! ומשיבים: צריכי [נצרכו] כולם ומסבירים: דאי כתב רחמנא תמיד [שאם היתה התורה כותבת בקרבן תמיד] בלבד הוה אמינא [הייתי אמור] קרבן תמיד יש לו מעלה יתירה שכן הוא תדיר בכל יום וגם קרבן כליל שכולו עולה לה' ולכן דוחה את השבת והטומאה אבל פסח שאין בו אף לא אחד מאלה — לא, קא משמע לן [השמיע לנו] שגם הפסח דוחה את השבת.

ואי כתב רחמנא [ואילו היתה התורה כותבת] פסח הייתי אומר: פסח שהוא ענוש כרת אם מבטלו — דוחה את השבת ואת הטומאה, אבל תמיד שאין ענוש כרת על ביטול הקרבתו אימא [אמור] שלא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הוא דוחה.

ואי כתב רחמנא הני תרתי [ואם התורה היתה כותבת שני אלה] פסח ותמיד הוה אמינא [הייתי אומר] הני הוא [אלה הם] מיוחדים משום שיש בהן צד חמור, תמיד — שהוא תדיר וכליל, פסח — שהוא ענוש כרת. אבל שאר קרבנות ציבור שאין בהם אף לא אחת מחומרות הללו אימא [אמור] שלא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אלה תעשו לה' במועדיכם" לומר שאף הם דוחים.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה התורה כותבת] "אלה תעשו לה' במועדיכם" הוה אמינא [הייתי אומר] שאר קרבנות ציבור הבאין לכפר והרי חטאות ועולות (המכפרות על עשה ואל לאו הניתק לעשה) בכלל זה. אבל עומר ושתי הלחם שאין באין לכפר אלא להתיר בעלמא נינהו [בלבד הם], שעל ידי העומר מותר לאכול מתבואת השנה החדשה ועל ידי שתי הלחם מותר להקריב מתבואת השנה החדשה למזבח, הייתי אומר שאין הם דוחים את השבת והטומאה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אלה דוחים.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] עומר ושתי הלחם לחודייהו [לעצמם] הוה אמינא [הייתי אומר] אדרבה: עומר ושתי הלחם דאלימי [שתקיפים] חשובים הם כיון שבאין להתיר לכן אינם נדחים, אבל הנך [אלה, האחרים] לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בכל אחד לחוד.

ב כיון שדובר בקרבנות הצבור הדוחים את הטומאה דנים בגמרא בעיקרי ההלכות הללו. ומקדימים כי סברוה [היו הלומדים סבורים] תחילה דלכולי עלמא [שלדעת הכל] טומאה דחויה היא בציבור כלומר שאיסור הטומאה בקרבנות ציבור הותר בקושי וכאילו רק נדחתה הטומאה מפני חובה אחרת, אבל בעצם עדיין יש איסור טומאה בענין זה. ולכן בעיא [צריכה] עדיין ציץ של הכהן הגדול לרצות על הקרבת קרבנות בטומאה.

דליכא [שאין] תנא ששמעת ליה [אותו] שאמר טומאה הותרה לגמרי בציבור ולגבי הציבור אין לטומאה משמעות במקדש אלא ר' יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ציץ של כהן גדול, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו — מרצה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: עודיהו [בעודו] על מצחו — מרצה, אין עודיהו על מצחו — אינו מרצה כפי הנראה לכאורה מן הכתוב "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" (שמות כח, לח).

אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו של הכהן ומרצה על קרבנות הציבור שהוקרבו בו בטומאה. שהרי הכהן הגדול ביום הכיפורים לבוש חלק מן היום רק בארבעה בגדי הלבן ולא בשאר בגדי הזהב, וממילא גם לא בציץ,

אמר לו ר' יהודה: הנח ליום הכפורים שטומאה הותרה לגמרי בציבור ואין הציץ מרצה אלא על קרבן יחיד שהובא בטומאה, ולכאורה מכלל הדברים נלמד שר' שמעון סבר: טומאה דחויה היא בציבור ולא הותרה לגמרי, ודרוש הציץ לכפר עליה.

ועוד סברו הלומדים כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין הציץ מרצה על אכילות של בשר קרבן שנטמא, ואינו מרצה אלא על הקרבת קרבן בטומאה, דליכא [שאין] תנא ששמעת ליה [אותו] שאמר שהציץ מרצה על אכילות אלא ר' אליעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות של קרבן שנטמא, ר' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות.

ומעתה, אם נקבל את ההנחות הללו, שהיו פשוטות לבני בית המדרש, אם כן נימא [נאמר] כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהושע היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל" (דברים יב, כז), ובפירוש הפסוק נחלקו חכמים, ר' יהושע אומר: אם אין דם ראוי כגון שאבד או נטמא — אין הבשר מוקרב למזבח, וכן אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או אבד — אין זורקין את הדם ואין מרצה.

ר' אליעזר אומר: דם מרצה אף על פי שאין בשר קרב, שנאמר: "ודם זבחיך ישפך" מכל מקום, שהוא עיקר הקרבן, ומה אני מקיים ומסביר את ההשוואה וההיקש "ועשית עלתיך הבשר והדם" — לומר לך מה דם בזריקה על המזבח אף בשר בזריקה.

הוי אומר ולמד מכאן: לול (חלל, רווח) קטן יש בין כבש למזבח שלא היה הכבש צמוד לגמרי למזבח אלא חלל קטן היה ביניהם ומעל אותו חלל היו זורקים את הקרבן על המערכה ולא די בהולכתו והנחתו בלבד, שיש לקיים בו מצות זריקה למזבח.

ושואלים: ור' יהושע נמי [גם כן] הכתיב [הרי כתוב] "ודם זבחיך ישפך", ומשמע שהוא העיקר! אמר לך [יכול היה לומר לך] הא כתיב גביה [הרי כתוב ליד זה] "והבשר תאכל" ומשמע שהבשר חשוב לקרבן כמו הדם.