אולם בראשונה — לא, כלומר שאין רשות לאכול מצה תחילה ואחריה דבר אחר, והרי זו ראיה לדברי רב יהודה. ודוחים: מכאן אין ראיה, בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]. לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם אוכל מצה בראשונה שיצא בה משום דקאכיל [שכן הוא אוכל] אותה לתיאבון, אבל אם אכל באחרונה אחר שאכל דברים אחרים דילמא אתי למיכל [שמא יבוא לאכול] אכילה גסה, אכילה של אונס ובחוסר תיאבון, ואם כן אימא [אמור] שלא יצא בה, קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לאכול אפילו בסוף.

מר זוטרא מתני הכי [היה שונה את הסוגיה הזו כך], בלשון הבאה: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ונדייק: אחר הפסח — הוא שלא, אבל אחר המצה — מפטירין,

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שלא יאכל אחר מצה משום שלא נפיש טעמיה [מרובה טעמה] והאוכל אחריה מפיג טעם מצה לגמרי, אבל לאחר פסח אימא [אמור] שלא גזרו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו אחר פסח אין מפטירים.

מיתיבי [מקשים]: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונדייק: באחרונה — אין [כן] הוא שיאכל, אבל בראשונה — לא!

ומשיבים: לא מיבעיא קאמר כפי שאמרנו שבלשון "לא נצרכה" אמר, לא מיבעיא [נצרכה] לומר שיוצא במצה שאוכל בראשונה דקאכיל [לפי שאוכלה] לתיאבון אבל אם אוכלה באחרונה דאתי למיכלה [שיכול לבוא לאוכלה] אכילה גסה, אימא [אמור] שלא יצא בה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לצאת אף בה.

א אמר רבא: אכילת מצה בזמן הזה אף לאחר חורבן הבית היא דאורייתא [מן התורה], ומרור חיובו רק דרבנן [מדברי סופרים]. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מרור? שכן נאמר בקרבן הפסח "על מצות ומררים יאכלוהו" (במדבר ט, יא) ומכאן הוא למד: בזמן דאיכא פסח [בזמן שיש חובת קרבן פסח] יש גם חובת מרור מן התורה, ובזמן דליכא [שאין] פסח ליכא [אין] גם חובת מרור מן התורה.

אולם אם כן מצה נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "על מצות ומררים", הרי שאף המצה טפילה לקרבן הפסח! ודוחים: מצה מיהדר הדר ביה קרא [חזר בו המקרא] על חובת אכילתה בפסוק אחר, שנאמר: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" (שמות יב, יח), וקבע בזה חובה מיוחדת לאכילת מצה שאינה תלויה בקרבן. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה חובת מצה ואחד זה חובת מרור בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים], וחיובם מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח.

ומקשים: אלא הכתיב [הרי נאמר] הפסוק הנוסף: "בערב תאכלו מצת"! ומשיבים: ההיא מיבעי ליה [אותו כתוב צריך לו] לא לענין מצה בזמן הזה, אלא לענין טמא או מי שהיה בדרך רחוקה בזמן הבית שיהא גם הוא חייב במצה, דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כיון דפסח לא אכלי [אינם אוכלים] בפסח הראשון מצה ומרור נמי [גם כן] לא ניכול [יאכלו] על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת חייבים במצה שאינה תלויה בקרבן.

ושואלים: ורבא הסובר שאף מצה בזמן הזה חובתה מן התורה מה אומר הוא על טענה זו? אמר לך [יכול היה לומר לך]: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא [צריכים מקרא מיוחד] ללמד שחייבים במצה. שלא גרעי [גרועים הם] מערל ובן נכר שחייבים בה אף על פי שאינם מקריבים ואוכלים את הפסח. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח) ומדייקים: "בו" כלומר בקרבן פסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן כל שאר הדחויים מפסח,

ושואלים: ואידך [והאחר] רב אחא בר יעקב, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי [נאמר בזה ונאמר בזה והם נצרכים שניהם] שאין ללמוד טמא מערל, ולהפך, כמבואר כבר בכמה מקומות.

ומעירים: תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטתו של רבא]: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך" (דברים טז, ח) ונלמד מכך: מה אכילת מצה ביום השביעי אינה אלא רשות ואין חובה ממש לאכול מצה אלא רק להמנע מן החמץ, שהרי נאמר רק "ששת ימים תאכל מצות", אף ששת ימים הראשונים אינם אלא רשות.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הוי [נעשה לו] היום השביעי של פסח דבר שהיה בכלל שהרי בכלל שבעת ימי הפסח הוא, שהרי נאמר "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בפסוק זה, שנאמרו בו רק ששת ימים, ואם כן לא יצא מן הכלל אלא כדי ללמד, ובמקרה כגון זה לפי כללי מדרש ההלכה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין חובת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח.

יכול אף לילה הראשון של פסח אכילת מצה בו רשות בלבד, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא).

ואף מכאן אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים שחובה לאכול מצה, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשון? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת" הרי שהכתוב קבעו חובה. וכדברי רבא.

ב משנה ישנו מקצתן של הסועדים ולפיכך הפסיקו בסעודתם — יאכלו מן הפסח אם נתעוררו אחר כך. אם ישנו כולן — לא יאכלו עוד, שנעשה הדבר כהפסקה גמורה ונראה כאוכל פסחו בשני מקומות.