א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]; נאמר: "פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ), לומר: זהו עץ שטעם עצו (הגזע) וטעם פריו — שוה, ואיזה עץ הוא — הוי אומר זה אתרוג,

ומקשים: ואימא [ואמור] שהוא עץ הפלפלין, שגם בו טעם העץ והפרי שוה. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: ממשמע שנאמר בענין ערלה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ" (ויקרא יט, כג) איני יודע שהוא עץ מאכל? והלא נאמר שם "וערלתם ערלתו את פריו"! אלא מה תלמוד לומר "עץ מאכל", ללמדך כי אף מין עץ שטעם עצו ופריו שוה, שהעץ עצמו הוא המאכל, ומהו עץ זה — הוי אומר זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין אומרים שהם מין ירק, למרות שאינו נראה כעץ גמור. ודרך אגב למדנו מכאן שאין ארץ ישראל חסרה כלום שאפילו פלפלים גדלים בה, והוא שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט). מכל מקום, מנין לך שיש ליטול אתרוג למצוה, ואולי שיטול מפרי עץ הפלפלים?

ומשיבים: התם [שם] לענין ארבעת המינים משום דלא [שאי] אפשר למעשה ליטול פלפלים, כי היכי נעביד [כיצד נעשה]? ננקוט חדא [נקח פלפל אחד] — לא מינכרא [אינה ניכרת] לקיחתה, כיון שהוא קטן ביותר. ננקוט תרי [ניקח שנים] או תלתא [שלושה] — אולם "פרי" שמשמעו — אחד, אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא שנים או שלשה פרות, הלכך [על כן] לא אפשר, ואין אפוא לפרש ש"פרי עץ הדר" הוא פלפלים.

רבי אומר: ראיה אחרת יש לדבר, אל תקרי [תקרא] "הדר" אלא "הדיר" במשמעות דיר כבשים, וכוונתו: מה דיר זה של כבשים יש בו גדולים וקטנים, תמימים (שלימים) ובעלי מומין — הכי נמי [כך גם כן] בעץ זה של אתרוגים יש בו גדולים וקטנים תמימין ובעל מומין. ותוהים: אטו [וכי] בשאר הפרות לית בהו [אין בהם] גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין?! אלא הכי קאמר [כך אמר], כך היתה כוונתו: כשם שבדיר הכבשים הגדולים והקטנים הם יחד, כך בעץ האתרוג עד שבאים הקטנים עדיין גדולים קיימים ואינם נושרים כשאר פירות האילנות.

ר' אבהו אמר: אל תקרי "הדר" אלא "הדר", כלומר: דבר שדר באילנו משנה לשנה, שהאתרוג עשוי להשאר באילן יותר משנה אחת. בן עזאי אומר: אל תקרי "הדר" אלא "אידור", שכן בלשון יוונית קורין למים אידור, ואיזו היא מין נטיעה שגדל על כל מים ולאו דווקא בגידול בעל או שלחין — הוי אומר זה אתרוג.

ב שנינו במשנה שאתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת — פסול. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומסבירים: כיון שלשרפה קאי [הוא עומד] שהרי חייבים לשרוף אותו — כתותי מיכתת שיעוריה [כתות ושבור שיעורו] והוא נחשב, אף כשעדיין לא נשרף, כעפר בלבד.

ג שנינו שאתרוג של ערלה פסול. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? פליגי [חלוקים] בה בשאלה זו ר' חייא בר אבין ור' אסי. חד [אחד מהם] אמר: לפי שאין בה היתר אכילה ודבר האסור באכילה ואין בו משום "לכם" — אין לקיים בו גם מצוה זו. וחד [ואחד מהם] אמר: לפי שאין בה דין ממון, שהרי פרי ערלה אסור בהנאה, ואינו שווה מאומה. וכיון שאין לו ערך, אינו מקיים בו "ולקחתם לכם" — משלכם.

כהקדמה לשאלה הבאה, מסבירים קודם כי קא סלקא דעתיה [עלתה על דעתו] של השואל כי מאן דבעי [מי שמצריך] היתר אכילה לא בעי [אינו מצריך] דין ממון, ומאן דבעי [ומי שמצריך] דין ממון לא בעי [אינו מצריך] היתר אכילה ושתי השיטות חולקות לגמרי זו על זו, ועל כן הקשו: תנן [שנינו במשנתנו]: אתרוג של תרומה טמאה — פסול, ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] לפי שאין בה היתר אכילה — שפיר [יפה], שהרי תרומה טמאה אסורה באכילה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון אמאי [מדוע] אם כן אתרוג של תרומה טמאה פסול? הרי מסיקה תחת תבשילו, שמותר לכהן ליהנות מן התרומה הטמאה, כגון לצורך הסקה בה, והרי שיש לו ערך ממוני!

אלא, יש לבטל את ההשערה הראשונה ולומר: בהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן [הכל אינם חלוקים שצריך] שיהא דווקא דבר המותר באכילה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בדין ממון. מר [חכם זה] סבר כי היתר אכילה בעינן [צריכים אנו] אבל דין ממון לא בעינן [אין אנו צריכים], ומר [חכם זה] סבר: דין ממון נמי בעינן [גם כן צריכים אנו]. ושואלים: אם כן, לפי הבנה זו מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] בדין אתרוג מעשר שני בירושלים. ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' מאיר הסבור שמעשר שני בירושלים נחשב כהקדש לשמים, והיתר אכילתו לבעלים הוא כדרך שמותר להם לאכול מן הקרבנות, אבל אין להם כל זכות ממונית אחרת בו. ומעתה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הטעם הוא לפי שאין לו בה היתר אכילה — הרי יש בה במעשר שני היתר אכילה וכשר הוא למצוה, אף שאכן אין בו דין ממון, אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון — מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו ממונו של בעל הבית ואין יוצא בו ידי חובתו.

ומעירים, כי מחלוקת זו שלא ידענו מתחילה מה היתה דעתו של כל אחד מן החולקים תסתיים [תוגדר] שר' אסי הוא זה שאמר את הטעם לפי שאין בה דין ממון. שאמר ר' אסי: אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. והרי זה כפי שהסברנו בשיטה זו לענין חובת דין ממון באתרוג, ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שר' אסי הוא זה שסבר כן.

ד גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו אמר ר' אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. ועוד, מצה של מעשר שני, לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לפי שאינו שלו, ולדברי חכמים אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. וכן עיסה (בצק) של מעשר שני, לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה, לדברי חכמים חייבת בחלה. שכל אלה נובעים מן המחלוקת בדבר הזכות הממונית והבעלות על מעשר שני.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: בשלמא [נניח] בעיסה, הרי כתיב [נאמר שם]: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, כ) ו"עריסותיכם" משמע שלכם, ולכן אין מפרישים מממון ההקדש. אתרוג נמי [גם כן] — הרי כתיב [נאמר בו]: "לכם", ומשמעו משלכם. אלא מצה מדוע לא יצא ידי חובה במצת מעשר שני? מי כתיב [האם נאמר] "מצתכם"? אמר רבה בר שמואל, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יימר בר שלמיא: אתיא [בא, נלמד הדבר] לגבי מצה בגזירה שווה של המילים "לחם" "לחם". כתיב הכא [נאמר כאן] במצה "לחם עני" (דברים טז, ג) וכתיב התם [ונאמר שם]