סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

פירוש שטיינזלץ

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה משלכם ולא משל מעשר, אף כאן במצה משלכם ולא משל מעשר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לר' אסי, ממה ששנינו בברייתא: עיסה של מעשר שני — פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. ההוכחה היא לכאורה מושלמת ולכן תוהים על הלשון שבה הוצעה, מדוע הציעו אותה בנוסח לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו], הלא היא היא ממש דברי ר' אסי!

אלא כך יש להבין: האם אפשר להוכיח מכאן כי מדבהא פליגי בהא נמי פליגי כיון שבזה בדין חלה חולקים, אם כן בזו במצה גם כן חלוקים], או דלמא [שמא], שאני [שונה] עיסה של חלה שאמר קרא [הכתוב] "ערסתכם" "ערסתכם" תרי זימני [שתי פעמים] (במדבר טו, כ. ובמדבר טו, כא), ושמא יש בהדגשה יתירה זו כדי להצריך בעלות בענין חלה, ואין כן במצה של מעשר שני, ולכן אין להוכיח מכאן.

א נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טמאה פסולה. והטעם כפי שהסברנו — דלית [שאין] בה היתר אכילה.

ב נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל — כשר. פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו החכמים ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמכשירה לקבל טומאה. שקודם לכן היה האתרוג — ככל דבר מן הצומח שלא הורטב במים — בלתי ראוי לקבל טומאה (ראה ויקרא יא, לז-לח), וכיון שנוגע באתרוג בידים רטובות (שנרטבו בעת הוצאת המינים האחרים מן המים, בהם הם נשמרים כדי שלא יתייבשו), — בכך הוא מכשירו לקבל טומאה, ולכן אסרו ליטול אתרוג של תרומה שמא יטמא ויפסל מאכילה. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמפסידה. שעל ידי משמוש הידים באתרוג שוב אין קליפת האתרוג ראויה לאכילה, ונמצא מקלקל תרומה שהיתה ראויה לאכילה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: כגון שקרא עליה שם, כלומר: הקדיש את האתרוג לתרומה חוץ מקליפתה החיצונה, שקליפה זו לא הקדיש והתכוון שתשאר כחולין. ואז, למאן דאמר דעת מי שאומר] מפני שמכשירה — איכא [יש] איסור, שהרי מכשירה מכל מקום. ואילו למאן דאמר דעת מי שאומר] מפני שמפסידה לתרומה — ליכא [אין כאן] צד איסור.

נאמר במשנה שאם נטל אתרוג תרומה טהורה — כשרה. ומסבירים: כי למאן דאמר דעת מי שאומר] שהאיסור באלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה — הרי יש בה היתר אכילה בתרומה טהורה, ולמאן דאמר דעת מי שאמר] לפי שאין בה דין ממון — הרי יש בה דין ממון.

ג שנינו במשנה כי אתרוג של דמאי נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, ולדעת בית הלל כשר. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית הלל? שהרי יש בדמאי חשש שטבל הוא, ואסור באכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה [שאם ירצה יפקיר להם לנכסיו] והוי [וייעשה] עני וחזי ליה אז יהיה ראוי לו] לאכול מן הדמאי, כשאר עניים המותרים באכילת דמאי, לכן השתא נמי [עכשיו גם כן] כשאינו עני "לכם" — משלכם קרינא ביה [קוראים אנו בו], שהרי יש בו אפשרות כלשהי להיתר אכילה. דתנן [ששנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא (צבא המלך) דמאי. הרי ראיה לשיטת בית הלל.

ובית שמאי שלדעתם אין יוצאים באתרוג של דמאי, סוברים כי עני לא אכיל [אוכל] דמאי, דתנן כן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים (צבא המלך) דמאי, ואמר רב הונא: תנא [שנה החכם בברייתא] שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי שלשיטתם אין אפשרות כלשהי להיתר אכילה בדמאי ומובנת איפוא שיטתם.

ד שנינו במשנה שאתרוג של מעשר שני שבירושלים לא יטול לכתחילה. ומסבירים: למאן דאמר דעת מי שאומר] בענין תרומה מפני שמכשירה להיטמא, הרי אף כאן מכשירה להטמא, למאן דאמר דעת מי שאומר] מפני שמפסידה את הקליפה מאכילה — הרי אף כאן מפסידה.

נאמר במשנה בענין אתרוג מעשר שני בירושלים, שאף שמן הדין לא יטלנו לכתחילה, מכל מקום אם נטלכשרה. ומסבירים: למאן דאמר דעת מי שאומר] מפני שאין בה היתר אכילה — הרי הלכה זו היא לדברי הכל, שהרי כיון שהוא בירושלים הרי הותר לאכילה. ולמאן דאמר דעת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם מעשר שני אינו נחשב כממון גבוה, ושלא כשיטת ר' מאיר.

ה שנינו במשנה שאם עלתה חזזית על רובו של אתרוג הרי זה פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול, (רב) אמרו, המקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו. וכך אמר: לא שנו שפסול אלא כשהיתה החזזית במקום אחד, אבל היתה החזזית מפוזרת בשנים או שלשה מקומות — כשר. אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה [הרי הוא] כמנומר ומכוער יותר ופסול שהרי ודאי אינו הדר.

אלא כך יש לתקן: אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמרו דברי רב על סופה של המשנה נאמרו]. שאמרו אם עלתה חזזית על מיעוטו‍כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו: לא שנו שכשר אלא כשעלתה חזזית במקום אחד, אבל אם עלתה בשנים או שלשה מקומות, אפילו על מיעוטו — הוה ליה [הריהו] כמנומר, ופסול. אמר רבא: אם היתה החזזית על חוטמו (בחלקו העליון של האתרוג), שהכל רואים אותו, והוא עיקר הדרו — אפילו במשהו נמי [גם כן] פסול.

ו שנינו במשנה: נטלה פטמתו של האתרוג — פסול. תנא [שנה] החכם ר' יצחק בן אלעזר בברייתא, "נטלה פטמתו" פירושו: נטלה בוכנתו שהיא נראית כמו בוכנה והיא הגידול העצי בראשו של האתרוג.

ז שנינו במשנה כי אתרוג ש נקלף — פסול. אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא [אתרוג זה שהתקלף כדרך שמתקלפת תמרה אדומה] שהקליפה החיצונה הדקה בלבד ניטלת והשאר נשאר בשלימותו — כשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] במפורש: נקלףפסול! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר