ובא בעל הפירות ואוכלן בקדושת שביעית — באופן ובזמן שבו מותר לאכול פירות שביעית.

ומוסיפים שם: במה דברים אמורים שמוסרים דמי פירות שביעית כדי מזון שלוש סעודות לעם הארץ — זהו דווקא בלוקח (בקונה) מן השדה המופקר שעם הארץ ליקט משדה שידוע שהופקר כדינו בשביעית, ושכרו הוא איפוא שכר לקיטה בלבד. אבל בלוקח מן השדה המשומר שלא הופקר אלא היה שמור על ידי בעליו (באמצעות גדר ופתח נעול) כבכל שנה, אפילו קנה ממנו בכחצי איסר (מטבע קטנה) — אסור לתת לו, שאין להשתמש בפירות שנשמרו בשביעית.

מתיב [מקשה על כך] רב ששת: ומן המופקר מותר לקנות רק כדי מזון שלש סעודות ותו לא [ולא עוד]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: הפיגם והירבוזין שהם מיני עשבים ומיני הירק, כגון השיטים וחלגלוגות והכוסבר שצומח בהרים, והכרפס שצומח בנהרות, והגרגיר של אפר (שדה) כל אלה — פטורין מן המעשר בכל השנים, וניקחין (נקנים) מכל אדם בשביעית, לפי שאין כיוצא בהן נשמר. משום שצמחים אלה אינם גידולי תרבות, כרגיל, ומן הסתם גדלים בר במקומותיהם ואינם אלא הפקר. ועל כל פנים למדנו שצמחים הגדלים בר מותר לקנות אף מעם הארץ בכל כמות ואין הגבלה דווקא לכדי מזון שלוש סעודות!

וממשיכים: הוא רב ששת מותיב [היה מקשה] לה קושיה זו והוא גם מפרק לה [פתר אותה] והיה אומר: בכדי מן [מזון] שנו, כלומר: אכן, מה שהתירו לקנות פירות מצמחי בר, הריהו בכשיעור מזונו של אדם שהוא כאמור כדי מזון שלוש סעודות ולא יותר. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכדי מן [מזון] שנו ולא יותר. ומעירים: מאי משמע דהאי "מן" לישנא דמזוני [מה משמעות, מהיכן נובע ש"מן" זה לשון מזון] הוא — שנאמר: "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת-בג המלך ומיין משתיו".

א לעיקר ההלכה שואלים: אי הכי [אם כך], שאסור לתת לעם הארץ דמי שביעית שמא לא ישתמש בהם כראוי להם, דמי לולב הנקנה ממנו בשביעית נמי [גם כן] יהא אסור לתת לו! ומשיבים: בלולב בר [בן] השנה הששית הנכנס לשביעית הוא שמדובר כאן, שהרי גדל בשנה השישית המותרת, ואף אם נקצץ בשנה השביעית, הרי בשל הימים המעטים שמראש השנה עד סוכות אינו נחשב כשייך לשנה השביעית. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתרוג נמי [גם כן] יש לומר שבת ששית הנכנס לשביעית היא ואף אתרוג יהיה מותר! ומשיבים: לגבי אתרוג, בניגוד לשאר פירות האילן, בתר [אחר] זמן הלקיטה אזלינן [הולכים אנו] ולא אחר הזמן שבו גדל בפועל, שהשנה בה נלקט היא הנחשבת לענין שביעית.

ומקשים: והא [והרי] בין רבן גמליאל ובין ר' אליעזר שנחלקו בדינו של אתרוג לענין מעשר, כבן איזו שנה יש להחשיבו אחר שגדל בשנה אחת ונלקט בשלאחריה, אבל לענין שביעית מסכימים שניהם כי אתרוג בתר [אחר] חנטה שהיא יצירת צורת הפרי אזלינן [הולכים אנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: אתרוג שוה לאילן סתם בשלש דרכים, ולירק שוה בדרך אחד.

ומפרטים: שוה לאילן בשלשה דרכים: לענין ערלה, שאסור לאכול מפירותיו בשלוש שנים ראשונות כאילן, ולענין נטע רבעי שאסור להשתמש בפירותיו בשנה הרביעית בלא חילול כשאר אילן, ולענין השנה השביעית שנת השמיטה, שהולכים לאחר זמן חניטת הפרי כמו באילן. ולירק שוה האתרוג בדרך אחד: