שבשעת לקיטתו עישורו, כלומר: נוהגים בו לענין מעשר כדין השנה שבה נלקט, ולמשל אם נלקט בשנה השניה לשמיטה — מפרישים ממנו מעשר שני — אף שגמר הפרי היה בשנה שעברה, אלו דברי רבן גמליאל. ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר. ומכל מקום לענייננו משמע שלענין שביעית, אתרוג של השנה השישית שנקטף בשביעית דנים אותו כבן השישית!

ומשיבים: הוא שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה]; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי: החכם אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג הולך אחר זמן הלקיטה למעשר, ורבותינו נמנו (הצביעו והחליטו) על כך באושא ואמרו שאתרוג הולך אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית.

על לשון הברייתא תוהים: שביעית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמה] קודם, שמוסיפים ואומרים כי רבותינו נמנו בענין שביעית? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אתרוג — אחר לקיטה למעשר, ואחר חנטה לשביעית. ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג בתר [אחר] לקיטה, בין למעשר בין לשביעית.

א שוב חוזרים אנו ודנים בהלכה שבמשנה: טעמא [הטעם] דווקא מפני שלולב בר [בן] השנה הששית הנכנס לשביעית הוא, הא [הרי] אם היה זה לולב של השנה השביעית — קדוש הוא בקדושת שמיטה, אמאי [ומדוע]? והלא עצים בעלמא [בלבד] הוא ועצים אין בהן משום קדושת שביעית כלל! דתנן [שכן שנינו במשנה]: עלי קנים, ועלי גפנים שגבבן [שכנסם] לחובה (למקום מחבוא) על פני השדה, אם לקטן לצורך אכילה (למאכל בהמה) — יש בהן משום קדושת שביעית, ואם לקטן לעצים, כגון להסיק בהם — אין בהן משום קדושת שביעית. הרי שעצים וכל שאינו משמש לאכילה אין בו קדושת שביעית!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בעלים אלה שלקטם לעצים דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו). "לכם" שאמר דומיא [בדומה] למה שאמר "לאכלה". לומר לנו: על מה חלה קדושת שביעית — על מי שהנאתו וביעורו שוה. דבר שבשעה שנהנים ממנו, הרי יחד עם הנאה זו הריהו מתבער מן העולם, כגון דברים העשויים לסיכה, לאכילה, או להדלקת הנר, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. שהרי עצי הסקה שאופים ומסיקים בהם עיקר שימושם בגחליהם או בתנור שהתחמם כתוצאה משריפתם, ואלה מצויים לאחר שנתבער כבר העץ עצמו. ומטעם זה אין קדושת שביעית חלה עליהם.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] עצים דמשחן [עצים של שמן] העשויים למאור, שבשעה שהם בוערים הם משמשים כאבוקות ונמצא שהנאתן וביעורן שוה! אמר רבא מכל מקום סתם עצים של היסק, להסקה הן עומדין והנאתם לאחר ביעורם.

ב ומעירים: ועצם ההלכה בדבר קדושת שביעית של עצים להסקה שהנאתן לאחר ביעורן, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוסרין פירות שביעית כגון יין לא למשרה (לשרות בהם פשתן כדי להכשירו לטויה) שההנאה מן הפשתן הוא לאחר שרייתו ולא לכבוסה (לכבס) בהם, ואף בזה עיקר ההנאה היא בלבישת הבגדים הבאה לאחר הכביסה. ושריית הפשתן והכביסה ביין הם עצמם נחשבים כביעור לאותו יין, שעל ידי הכנסת הפשתן או הבגדים המלוכלכים ליין, בכך הוא נפסל. ר' יוסי אומר: מוסרין.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של תנא קמא [התנא הראשון]? שאמר קרא [הכתוב] על פירות שביעית: "לאכלה", ומשמע דווקא לצורך זה נתנו פירות שביעית ולא למשרה, ולא לכבוסה. מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי המתיר? אמר קרא [הכתוב] "לכם" והוא למד מכאן "לכם" — לכל צרכיכם, ואפילו למשרה ולכבוסה. ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון], והא כתיב [והרי נאמר] "לכם" וכיצד מפרש הוא מלה זו? ומשיבים: ההוא [אותו] "לכם" שנאמר, דומיא [בדומה] למה שנאמר "לאכלה", כלומר: מותר להשתמש בפירות שביעית לצורך אדם, אבל שימוש זה מוגבל דווקא למי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.

ושואלים: ור' יוסי, מה משיב הוא על כך, הא כתיב [הרי נאמר] "לאכלה" ומשמע שלא לצורך אחר! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמדנו: "לאכלה" ולא למלוגמא [לרפואה]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: "לאכלה" משמעו ולא למלוגמא, אתה אומר כי "לאכלה" בא ללמד ולא למלוגמא, או אינו בא ללמד אלא ולא לכבוסה? כשהוא אומר "לכם" — הרי לכבוסה אמור, ש"לכם" משמעו לצורך גופכם ולא לכל דבר אחר, הא [הרי] מה אני מקיים במה שנאמר "לאכלה" — לאכלה ולא למלוגמא. ואם תאמר כי מה ראית לרבות את הכבוסה בכלל השימושים המותרים בשביעית ולהוציא את המלוגמא —