מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם שהרי הכל נזקקין לה, ומוציא את המלוגמא [הרפואה] שאינה שוה לכל אדם אלא לחולים בלבד.

ומעירים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה ברייתא זו ששנו חכמים] בענין פירות שביעית: "לאכלה" (ויקרא כה, ו) — ולא למלוגמא, "לאכלה" — ולא לזילוף, כלומר: להתיז יין בתוך הבית לריח טוב, "לאכלה" — ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (סם הקאה), כמאן [כמי היא] — כשיטת ר' יוסי. דאי רבנן [שאם תאמר שהיא כדעת חכמים] הא איכא נמי [הרי יש גם כן] משרה וכבוסה, שלדעתם אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך זה.

א אמר ר' אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. שקדושת פירות שביעית אינה חלה על דמיהם, אלא אם כן חיללם בדרך מקח וממכר, וכגון שמכרן לחבירו וקיבל כסף תמורתן. אבל חילול כדרך שמחללים הקדש, וכגון שנוטל מעות ואומר שתהא קדושת החפץ מחוללת על המעות הללו והחפץ עצמו נותר בידו — אופן חילול זה אינו מועיל לענין שביעית. ר' יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול (החלפה) מועילה לענין פירות שביעית.

ושואלים מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אלעזר? דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה, יד), ומהשוואה זו הוא למד שגם בשנת היובל (וקדושת פירות שווה בשביעית וביובל) אין החלפה אלא דרך מקח, ולא דרך חילול. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמיה [מה טעמו]? דכתיב [שכן נאמר]: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב) ומכאן למדים: מה קדש יכולים להמיר את קדושתו בין דרך מקח, בין דרך חילול, אף שביעית שקדושת פירותיה כקדושת פירות היובל — בין דרך מקח בין דרך חילול.

ושואלים: ור' יוחנן האי [כתוב זה] "וכי תמכרו ממכר", מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] לכפי שאמר ר' יוסי בר חנינא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, שאף איסור סחורה שאינו מן האיסורים העיקריים בשביעית כמה חמור עונשו. אדם עובר עבירה, נושא ונותן בפירות שביעית — לסוף, כעונש, הוא יורד מנכסיו עד אשר מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך".

ושואלים עוד: ור' אלעזר, האי קרא [כתוב זה] שר' יוחנן משתמש בו מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [זקוק הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), בא ללמד: מה קדש תופס את דמיו, שכאשר פודים דבר מוקדש חלה אותה קדושה על הדמים, הכסף, שבו פדו או קנו אותו, והוא עצמו יוצא לחולין — אף שביעית תופסת את דמיה שקדושת שביעית חלה על הדבר הקנוי והפירות עצמם יוצאים לחולין.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר; ששנינו: שביעית תופסת את דמיה, שעל ידי חילול מתקדשים הם בקדושת שביעית, שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), מה קדש שחיללו על מעות, הריהו תופס את דמיו ואסור להשתמש לחולין במה שקנה בדמי הקודש — אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה.

אי [או] מה הדין בדבר קדש תפס את דמיו שהם נעשים כהקדש והוא עצמו יוצא לחולין על ידי כך, אף שביעית תהא תופסת את דמיה וייעשו הם קדושים בקדושתה ואילו היא עצמה יוצאת על ידי כך לחולין — תלמוד לומר: "תהיה", לומר: בהוייתה תהא, שעל אף חלות קדושת שביעית על המעות המתקבלים מן המכירה כתמורה לפירות, עדיין קדושת השביעית נשארת בפירות עצמם.

ומסבירים: הא כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו גם הפירות וגם הבשר מתבערין בשביעית, שצריך לנהוג אף בבשר כאילו היה פירות שביעית ולסיים אכילתו כל זמן שעדיין מותר לאכול פירות שביעית. אבל אם הוסיף ולקח בבשר שנקנה בדמי פירות שביעית דגים — יצא בשר זה מקדושת שביעית ונכנסו דגים, הוסיף ולקח בדגים יין — יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן.

הא כיצד באופן כללי: אחרון אחרון נכנס בקדושת שביעית, ופרי של שביעית עצמו נשאר אסור ואינו יוצא מקדושת שביעית. ומעירים: מדקתני [ממה ששנה] באותה ברייתא לשון "לקח" "לקח" ("לקח בשר" ו"לקח בבשר דגים" וכו') אלמא [מכאן] שדרך מקח — אין [כן] גורמת לחילול קדושת שביעית, אולם דרך חילול בלבד — לא.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. וכך שנינו בה: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין היו אלה חיין בין היו שחוטין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: על שחוטין — מתחללין, על חיין — אין מתחללין. והטעם הוא: גזירה שמא יגדל מהן עדרים, כלומר: שמא לא ישחטו בהמות אלה שיש בהן קדושת מעשר ויתרבו עד שיהיה עדר שלם ועשויות להגרם בעיות חמורות כתוצאה מהשימוש בהן, שהרי קדושות הן בקדושת מעשר.

אמר רבא: מחלוקת זו בין ר' מאיר וחכמים, היא דווקא