ואילו הא [זה שאמר אביי], מדובר בבעל מום, שמכיון שנולד במומו הרי הוא ראוי להישחט כבר מיום הוולדו, ולכן אם אינו נותנו לכהן תוך שנה מאותו יום הריהו עובר ב"בל תאחר".

ושואלים: בעל מום מעיקרו מי מצי אכיל ליה [האם יכול הוא לאכול אותו] מיד? והרי יש לחשוש שמא הוא נפל, ואין שחיטה מועילה לו עד שיחיה שמונה ימים שזהו זמן ההבחנה בבהמה שאינה נפל (ראה שבת קלה, ב)! ומשיבים: דקים ליה ביה [שמוחזק לו בו] שכבר כלו לו חדשיו, אחר שהוא יודע בבירור את זמן עיבורה המדוייק של הבהמה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: באחד בניסן ראש השנה למנין החדשים של השנה, ולעיבורין, ולתרומת שקלים, שאין קונים בהמות לקרבנות ציבור בכל שנה אלא מן השקלים שנתרמו באותה שנה, ומראש חודש ניסן הריהי נחשבת כשנה חדשה. ויש אומרים אף לשכירות בתים.

ומפרטים: לחדשים מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו וגו'" (שמות יב, ב-ג. ושמות יב, ו) וכתיב [ונאמר]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה" (דברים טז, א), איזהו חדש שיש בו אביב (והוא — השעורה הבשלה), הוי אומר — זה ניסן, וקרי ליה [וקורא הוא אותו] חודש ראשון, משמע שהוא ראשון לחודשי השנה.

ושואלים: ואימא [ושמא] חודש אייר הוא זה? ומשיבים: בעינא [צריכים] חודש שיהיה בו אביב, וליכא [ואין כבר] באייר, שכבר נקצרה השעורה. ומקשים: ואימא [ואמור] שהוא חודש אדר שחלק מן השעורה מתחיל להבשיל בו! ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהיה רוב אביב בחודש זה, וליכא [ואין] עדיין, כי רוב השעורה מתבשלת בחודש ניסן. ותוהים: מידי [וכי] "רוב אביב" כתיב [נאמר]: בפסוק? הלא "אביב" בלבד נאמר, וכיון שיש אביב גם באדר מדוע לא נאמר שהוא החודש הראשון?

אלא אמר רב חסדא: יש לדחות מה שאמרנו, ומהכא [מכאן] למדים אנו דבר זה, שנאמר: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כג, לט), איזהו חדש שיש בו אסיפה של כל התבואות מן השדה, טרם בוא הגשם — הוי אומר זה תשרי, וקא קרי ליה [והוא קורא אותו] "שביעי", ומכאן שהראשון הוא ניסן.

ומקשים: ואימא [ואמור] שהוא חודש מרחשון ומאי "שביעי" שנאמר — שביעי לחודש אייר! ודוחים: בעינא [צריכים אנו] שיהא בו אסיף, וליכא [ואין בו] במרחשון אסיף, לפי שאז כבר נגמר האסיף ומתחילים בחרישת השדות טרם בוא הגשמים. ומקשים עוד: ואימא [אמור] שהוא חודש אלול שבו כבר מתחילים לאסוף את התבואה מן השדות, ומאי [ומה] פירוש "שביעי" — שביעי לחודש אדר! ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהא רוב אסיף בחודש זה, וליכא [ואין]. ומקשים: מידי [וכי] "רוב אסיף" כתיב [נאמר בכתוב]?

אלא אמר רבינא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר כי דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו במפורש, אלא מדברי קבלה (מדברי הנביאים) למדנו אותו, שהרי נאמר: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט" (זכריה א, ז), ומתוך שחודש שבט הוא החודש האחד עשר, הרי שהראשון הוא ניסן. רבה בר עולא אמר מהכא [מכאן], ממקרא זה, שנאמר: "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת" (אסתר ב, טז).

רב כהנא אמר מהכא [מכאן], שנאמר: "בארבעה לחדש התשעי בכסלו" (זכריה ז, א). רב אחא בר יעקב אמר מהכא [מכאן], שנאמר: "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון" (אסתר ח, ט). רב אשי אמר מהכא [מכאן], שנאמר: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג, ז). ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור כי הדבר נלמד מכאן]: "בחדש הראשון הוא חדש ניסן" (אסתר ג, ז).

ותוהים: וכולהו, מאי טעמא [וכולם, מה טעם] לא אמרי מהאי [אמרו, למדו מזה] מפסוק מפורש שנאמר בו איזה הוא החודש הראשון! ומשיבים: דלמא מאי [שמא מה פירושו] של "ראשון" — כגון ראשון למילתיה [לעניינו], לענין חודשי הגזירה, ואין ללמוד מכאן למקומו בתוך מנין חדשי השנה.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו] במשנתנו, מה טעם לא מנה אף את ראש חודש ניסן כראש לחודשים? ומשיבים: בראשי שנים קמיירי [הוא עוסק] אולם בענין החדשים לא קמיירי [אינו עוסק].

ב שנינו באותה ברייתא שראש חודש ניסן הוא ראש השנה לעיבורין. ושואלים: וכי לעיבורין מניסן מנינן [מונים אנו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מעברין את השנה לפני ראש השנה, ואם עיברוה — אינה מעוברת. אבל מפני הדחק משום גזירות וסיבות אחרות — מעברין אותה אחר ראש השנה מיד שאז חכמים מחליטים על העיבור לפי החישובים שהם עושים. ואף על פי כן אין מעברין כלומר, אין מוסיפין את החודש היתר אלא חודש אדר. ואם כן, מה מקום לניסן כאן?

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] עיבורין כאן — הפסקת עיבורין. כלומר שבחודש ניסן שוב אין מעברים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הן, ר' יהושע ור' פפייס, העידו שמעברין את השנה כל חודש אדר. שהיו חכמים אומרים שאין מעברים אלא עד הפורים. ואם לא החליטו חכמי הדור לעבר את השנה קודם פורים — שוב אין מעברים.

ומסבירים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] שאין מעברים את השנה אלא עד הפורים? כיון שאמר מר [החכם]: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, הרי שמפורים והלאה כבר התחילו ללמד את העם את דיני הפסח שהוא שלושים יום לאחר פורים, ואם יעברו את השנה לאחר הפורים יידחה חג הפסח בחודש, וכתוצאה מכך אתי לזלזולי [יבואו לזלזל] בחמץ, שכיון שכבר שמעו מן הדרשנים שהפסח אמור לחול חודש לאחר הפורים, שוב לא יתקבלו אצלם דברי שלוחי בית הדין הבאים לאחר מכן ולפיהם יש לדחות את הפסח בחודש נוסף.

ואידך [והאחרים] שאינם חוששים לכך — מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא [ידוע כי שנה מעוברת בחשבון תלוי הדבר] וסברי: חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא [וסבורים שהחשבון הוא שלא עלה להם לחכמים עד עכשיו] וסיימו את חישוביהם רק לאחר פורים. וכיון שהכל יודעים את הדבר אין לחשוש לזלזול בפסח.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו] שלא מנה את אחד בניסן כראש השנה לענין עיבור השנה, מה טעמו? ומסבירים: הוא בדברים שראש חודש ניסן הוא התחלה להם קמיירי [עוסק], ואולם בהפסקה הוא לא קמיירי [עוסק], והרי לענין העיבור אין ראש חודש ניסן ראש שנה אלא מועד אחרון.

ג שנינו בברייתא שאחד בניסן הוא ראש השנה לתרומת שקלים. ושואלים: מנלן [מניין לנו]? אמר ר' יאשיה: אמר קרא [הכתוב]: "זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה" (במדבר כח, יד), ופירוש ריבוי צורות המלה "חדש" שבפסוק — אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה בשנה החדשה. וגמרי [ולומדים] בגזירה שווה "שנה" "שנה" מניסן, שלענין זה מתחילה השנה בניסן. שבניסן נאמר: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב).

ומקשים: ולגמור [ושילמד] גזירה שווה "שנה" "שנה" מתשרי שנאמר בו "מראשית השנה" (דברים יא, יב)! ומשיבים: דנין שנה שיש עמה חדשים (והיא "עולת חודש בחדשו") משנה שיש עמה חדשים כפי שנאמר ש"ראשון הוא לחדשי השנה", ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ("ראשית השנה" בלבד).

באותה הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן — מצוה להביא מן החדש, כלומר, מתרומה שהביאו לצורך שנה זו. ואם הביא מן הישן — יצא ידי חובת הקרבנות, אלא שחיסר מצוה של חידוש מתרומה חדשה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן — מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן — יצא, אלא שחיסר מצוה. ועוד שנינו שם: ויחיד שהתנדב להביא קרבנות ציבור משלו — כשרין, בלבד שימסרם לצבור ולא ישאיר את הקרבן ברשותו.

על כך תוהים: דבר זה הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שיכול אדם להתנדב משלו לציבור, אם אמנם נתן לציבור כראוי. ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [שנחשוש] לאותו אדם שמא