לא ימסרם לצבור יפה יפה ובלבו יתכוון שישארו ברשותו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא מנה תרומת שקלים בין ענייני ראש חודש ניסן? ומשיבים: התנא שלנו אינו מביא אלא דברים שהם מוחלטים, כיון דקתני [ששנינו] "ש אם הביא מן התרומה הישנה יצא בדיעבד" — אם כן לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, מוחלט], ולכך לא שנה זאת.

א שנינו בברייתא כי יש אומרים שאחד בניסן הוא ראש השנה אף לשכירות בתים. תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו לשנה — מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר שהוא משכיר "לשנה זו", אפילו לא עמד (נעשה) הסכם זה אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן — עלתה לו שנה, ונסתיים חוזה השכירות.

ומעירים: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שיום אחד בשנה חשוב שנה, מכל מקום שאני הכא [שונה כאן] בדיני שכירות בתים דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין [שאין אדם טורח לשכור בית לפחות משלושים יום] ולכן אם שכר לאחר ראש חודש אדר אין מחשיבים זאת לשנה שלימה.

ושואלים: ואימא [ואמור] שתשרי הוא ראש השנה לענין שכירות בתים ואם שוכר אדם דירה בקיץ תסתיים השנה בחודש תשרי? ומשיבים: סתם, כי אגר איניש ביתא [כאשר שוכר אדם בית] — לכולהו [לכל] ימות הגשמים אגר [הוא שוכר] ולכן כל השוכר בסוף הקיץ דעתו לכל החורף עד ניסן כאשר מסתיימת תקופת הגשמים.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] של הברייתא והתנא דידן [שלנו] של המשנה, הסוברים שאין למנות ראש השנה לשכירות בתים באחד בניסן מה טעמם? ומסבירים: לדעתם בניסן נמי מישכח שכיח קיטרי [גם כן שכיח, מצוי שיתקשרו עבים ויירד מטר] ולכן אין לקבוע בהחלטיות שאדם שוכר דירה רק עד ניסן, אלא מן הסתם רצונו להמשיך את חוזה השכירות עד לאחר ניסן כדי שלא יהא מצב שלא יהא לו בית בזמן הגשמים.

ב עתה חוזרים לפירוש המשנה. נאמר בה כי באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא] משנתנו — כשיטת ר' מאיר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

ושואלים: הלא לפי האמור קודם שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים, מני [לשיטת מי היא] המשנה — כשיטת ר' שמעון היא, שלשיטתו אין עובר על "בל תאחר" אלא אם כן עברו שלוש רגלים כסידרם וכפי שהעמידו את שיטת המשנה כדבריו (לעיל ראש השנה ד, א). אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו], ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. ואם נצרף את הדברים נמצא כי רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת ר' שמעון, ומציעתא [ואמצע המשנה] ביחס למעשר בהמה הוא כשיטת ר' מאיר, ותמוה שתהא משנה כגון זו.

אמר רב יוסף: כל המשנה כולה שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולוקח, מביא, אותה בצירוף שיטותיהם של תנאים שונים] שדעתו לפסוק כמותם להלכה בנושאים שונים. ברגלים סבר לה [סובר] רבי כשיטת ר' שמעון ובמעשר בהמה סבר לה כשיטת ר' מאיר.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כיצד הם ארבעה ראשי שנה? שאם אנו אומרים שהתנא של משנתנו סבור שאחד באלול הוא ראש שנה, אם כן חמשה ראשי שנים הוו [הם] (אחד בניסן, חמישה עשר בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי וחמישה עשר בשבט)! אמר רבא: ארבעה הם לדברי הכל; כי לשיטת ר' מאיר הם ארבעה, כי דל [הוצא] מכאן את ראש השנה לרגלים, שהרי לדעתו אין זמן קבוע למנין תחילת הרגלים. ואף לדעת ר' שמעון יש ארבעה ראשי שנים — דל [הוצא] מעשר בהמה, שלדעתו הוא באחד בתשרי.

רב נחמן בר יצחק אמר: כך יש להבין — ארבעה חדשים הם שיש בהן כמה ראשי שנים, שבניסן יש לדעת רבי מאיר ראש שנה הן למלכים והן לרגלים, אף שאינם חלים באותו יום.

מיתיבי [מקשים] מברייתא, שבה שנינו: ששה עשר בניסן הוא ראש השנה לענין העומר, שהרי מתאריך זה ואילך מותר לאכול מן התבואה החדשה. ששה בסיון — ראש השנה לשתי הלחם שמיום זה מביאים למקדש מנחות מן התבואה החדשה. ואם כן, לשיטת רבא ליתני [שישנה] במשנתנו: ששה ראשי שנה הם (גם שישה עשר בניסן ושישה בסיון) ולדעת רב נחמן בר יצחק ליתני [שישנה] לפחות חמשה, שהרי סיון אף הוא חודש שיש בו ראש השנה,

אמר רב פפא: כי קא חשיב [כאשר מונה הוא] במשנה הריהו מונה מידי דחייל מאורתא [הדברים שמתחילים מן הערב] מתחילתו של היום. אולם מידי [דבר] דלא חייל מאורתא לא קא חשיב [דבר שאינו חל מן הערב אין הוא מונה] וכיון שהתאריכים הנקבעים על ידי העומר ושתי הלחם אינם חלים מן הערב אלא משעת הקרבתם — אינו מונה אותם.

ומקשים: והרי רגלים, דלא חיילי מאורתא [שאינם חלים מן הערב], שאין איסור "בל תאחר" חל עם התחלת הרגל בערב אלא בבוקר לאחר הקרבת התמיד בזמן הראוי להקרבת שאר הקרבנות ובכל זאת קחשיב [מונה אותם]! ומשיבים: כיון שצריך לאיתויי מעיקרא [להביא מתחילה] וחיוב הפרשת הקרבן חל מיד מן הערב אם כן הרי מיחייב וקאי [הוא חייב ועומד כבר מתחילתו].

ומקשים: והרי יובלות, דלא חיילי מאורתא [שאינם חלים מן הערב], אלא משעת תקיעת שופר ביום, ובכל זאת קחשיב [מונה אותם]! ומשיבים: משנתנו כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, שאמר: מראש השנה מיד חייל [חל] היובל ואין תקיעת השופר אלא לגמר השחרור, ולכן ראוי למנותו.

רב שישא בריה דרב אידי אמר הסבר אחר מדוע לא נמנו במשנה עומר ושתי הלחם: כי קא חשיב [כאשר מנה במשנתנו] מנה מידי דלא תלי [דבר שאינו תלוי] במעשה, כגון הקרבת העומר, אולם מידי דתלי [דבר התלוי] במעשה לא קא חשיב [מנה].

ומקשים: והרי רגלים, הם מידי דתלי [דבר התלוי] במעשה, בהקרבת התמיד וקא חשיב [ובכל זאת מונה אותם]! ומשיבים: אין כן הדבר, אלא "בל תאחר" ממילא חייל [מעצמו הוא חל] מתחילת היום אם לא הביא את הקרבן בזמנו ואין הדבר תלוי בשעת הקרבת הקרבנות.