ובימים טובים הכתובין במגילת תענית שגזרו חכמים לא להתענות בהם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אל יאמר אדם תלמיד בלבד אני, ולכך איני ראוי להיות יחיד ואין עלי לצום, אלא: כל תלמידי חכמים יחידים הם לענין זה. ומגדירים: אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד הוא אדם שגדול בתורה כל שראוי למנותו פרנס על הצבור ומורה לרבים, ותלמיד חכם הוא כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו שאינו יודע אלא במסכת דכלה, שהיא המסכת שלומדים באותה שנה בציבור — הרי הוא כבר נחשב לתלמיד חכם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד ולנהוג כמנהג יחיד עושה, ולא כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד — עושה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: עושה, ואף זכור הוא לטוב, לפי שהמנהגים שנוהגים בהם תלמידי חכמים לא שבח הוא לו אלא צער הוא לו ויכול אדם לקבל על עצמו חובות אלה, ואין חוששים שהוא נוהג בדבר שאינו ראוי לו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד — עושה, ולא כל מי שרוצה לעשות עצמו תלמיד — עושה, אלו דברי ר' שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר יש לחלק: במה דברים אמורים — בדבר של שבח, כגון להתנאות בבגד של תלמיד חכם, אבל בדבר של צער, שתלמידי חכמים מקפידים בו — עושה, וזכור לטוב. שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה מתענה על הצרה ועברה אותה צרה, או שהיה מתענה על החולה כדי שיבריא ונתרפא החולה — הרי זה מתענה ומשלים את תעניתו, ואינו מבטל את תעניתו אף שכבר עברה הצרה. ועוד: ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין שיש בו צרה שהציבור מתענה עליה — הרי זה מתענה עמהן. וכן ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין — הרי זה מתענה ומשלים כמנהג מקומו שלו.

שכח ואכל ושתה — אל יתראה בפני הצבור שהוא שבע ואל ינהיג עידונין בעצמו ואל יחשוב שאם כבר אכל — בטלה ממנו תענית ורשאי לנהוג כביום אחר, אלא יצמצם לפחות באכילתו, שנאמר: "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו" (בראשית מב, א), שאמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם, שהרי הם זקוקים לאוכל וסובלים מן הרעב. ומכאן למדו שאין לאדם להראות עצמו שבע כאשר בני מקומו רעבים.

אגב הזכרת כתוב זה בעצת יעקב לבניו, מזכירים עצה אחרת שניתנה להם, שאמר להם יוסף: "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד); אמר ר' אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך שאם אתם נושאים ונותנים בהלכה שמא תבואו לידי קטטה על הלכה זו, ומוטב שלא תגיעו למחלוקת.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה — ראויין לישרף, שנאמר: "ויהי המה הלכים הולך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם" (מלכים ב' ב, יא), טעמא דאיכא [הטעם, דווקא, שיש] דיבור תורה ביניהם, ולכן לא הזיקו סוסי האש לאלישע, הא ליכא [הרי אם אין] דיבור — ראויין היו לישרף על שהם הולכים ואינם עוסקים בתורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] — למיגרס [לגרוס לחזור] מותר, וראוי לעשות זאת בדרך, הא [וזה] — לעיוני [לעיין] בהלכה, שמתוך העיון יכולים לבוא לחילוקי דעות.

במתניתא תנא [בברייתא שנה], שכך אמר להם יוסף: אל תפסיעו פסיעה גסה (פסיעות גדולות ומהירות) והכניסו חמה לעיר, כלומר, היכנסו לעיר ללון בה בעוד החמה זורחת. ומסבירים: אל תפסיעו פסיעה גסה — שאמר מר [החכם]: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם וכיון שהיא מזיקה לעינים מוטב שלא להתאמץ ולמהר.

והכניסו חמה לעיר — הרי הוא כפי שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם ממקום שהוא לן בו ב"כי טוב", כלומר, בזמן האור שנאמר בו "כי טוב" (בראשית א, ד) וכן יכנס ללון ב"כי טוב", שנאמר: "הבקר אור והאנשים שלחו" (בראשית מד, ג), משמע שאין מן הראוי לצאת לדרך לפני אור הבוקר.

וכיוצא בו אמר רב יהודה אמר ר' חייא: המהלך בדרך — אל יאכל יותר משני רעבון (ממה שאוכל אדם בשנים של רעב). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הכא תרגימו [כאן, בבבל, הסבירו]: משום מעיינא [בני המעיים], שטלטול הדרך יכול להזיק למעיים המלאים, ומוטב לאכול פחות ככל האפשר. במערבא אמרי [בארץ ישראל אמרו] והסבירו: משום מזוני [מזונות], שמא יכלו המזונות באמצע הדרך ולא יהיה לו מזון לאחר כך, ולכן כדאי לאכול רק מעט שבמעט. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] אם כך או כך הוא הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]: