סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

פירוש שטיינזלץ

דיתיב בארבא [שיושב בספינה], שמשום חסרון מזונות יש לו לחשוש, אבל לא משום טלטול הדרך. אי נמי [או גם כן] יש לומר הבדל באופן דקאזיל מאוונא לאוונא [שהוא הולך מתחנה לתחנה] שטילטול הדרך יש שם, אבל אין חשש למזונות, שהרי בתחנות הדרכים יש מזונות.

מסופר, כי בכל זאת רב פפא כל פרסה ופרסה כשהיה הולך אכיל חדא ריפתא [היה אוכל לחם אחד] קסבר [סבור] היה, שהטעם הוא משום מעיינא [בני המעיים], והוא לא חשש לכך, כיון שהיה בריא בגופו, ולא חשש לטלטול הדרך.

א אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני (בשנות) רעבון, אף שלו עצמו יש אוכל — ניצל ממיתה משונה, שנאמר: "ברעב פדך ממות" (איוב ה, כ). ולומדים זאת מדקדוק הלשון, שהרי לשון "מרעב" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] לפי משמעו הפשוט של הכתוב, אלא הכי קאמר [כך אמר] הכתוב: בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה.

ובאותו ענין אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שיש לו לאדם לצער את עצמו בשנים קשות אלה, ורמז לדבר — שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מא, נ). תנא [שנה החכם]: אף על פי כן חסוכי (חסרי) בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון, שכיון שאין להם בנים, צריכים הם להשתדל לקיים מצות פריה ורביה.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן ואינו משתתף בצער הרבים, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם בכל דרכיו ומניחין לו ידיהן על ראשו כמו שסומכים ומתוודים על קרבן, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור — אל יראה בנחמת צבור.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן — עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג), ומה כתיב בתריה [נאמר אחריו], אחרי פסוק זה המדבר באנשים השמחים בזמן שיש צער לציבור — "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון" (ישעיהו כב, יד).

ומעירים: עד כאן מידת בינונים, שהציבור מצטער והם אינם משתפים עצמם בצער. אבל במדת רשעים מה כתיב [נאמר] — גרוע מזה: "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר" (ישעיהו נו, יב), כלומר: הם מקוים לעוד ימים כאלה שיבואו, משום שהם נהנים מצרתם של אחרים, ומה כתיב בתריה [נאמר אחריו]: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב... כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו נז, א), שהצדיקים מתים כדי שלא יראו ברעה אשר תבוא על רשעים אלה.

אלא, יצער אדם עצמו עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר בזמן מלחמת עמלק: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז, יב), וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה שישב על אבן דווקא? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער של מלחמה — אף אני אהיה עמהם בצער ככל שאני יכול, אף על פי שאינני נלחם. וכל המצער עצמו עם הצבור — זוכה ורואה בנחמת צבור.

ומוסיפים: ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי ביום הדין? שהרי הוא עושה מה שעושה בחשאי! — אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם הם מעידים בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב, יא). דבי [בני בית מדרשו] של ר' שילא אמרי [היו אומרים]: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, הן המעידין עליו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא).

ר' חידקא אומר: נשמתו של אדם עצמו היא מעידה עליו, שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך" (מיכה ז, ה). ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: "אתם עדי נאם ה'" (ישעיהו מג, י).

ובענין הדין נאמר: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד), ומסבירים את דברי הכתוב: "אל אמונה" כוונתו: כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין — כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין, שהצדיקים סובלים בעולם הזה כעונש לעבירות המעטות שעשו כדי למרק ולתקן אותם לעולם הבא.

"ואין עול" — כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין — כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין, כדי לתת להם את הטוב המגיע להם בשל אותם מעט מצוות שעשו כבר בעולם הזה, כדי שלא יהיה להם חלק כלשהו בעולם הבא.

ומה שנאמר "צדיק וישר הוא" אמרו: בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו ונראים לו שוב, ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן [כן] כך היה, ואומרים לו: חתום! וחותם. שנאמר: "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז). ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, לאחר שמראים לו את כל מעשיו, ואומר להם: יפה דנתוני, לקיים מה שנאמר "למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" (תהלים נא, ו).

ב ומכאן שבים אנו לעיקרה של המסכת, לענין תענית. אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. שאין ראוי לאדם לצער את עצמו יתר מן הדין. ומעירים: סבר כי האי תנא [סבור הוא כשיטתו של תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי (כלומר, ר' אלעזר גדול הדור) אומר: מה תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא) שנאמר בנזיר, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין על ידי נזירותו.

והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וצריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר — על אחת כמה וכמה.

ואילו ר' אלעזר אומר: היושב בתענית נקרא קדוש, שנאמר בנזיר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), וצריך ללמוד קל וחומר: ומה זה הנזיר שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד מן היין בלבד שהרי כל שאר הדברים מותרים לו, מכל מקום נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר ודבר — על אחת כמה וכמה שנקרא קדוש.

ושואלים: ולדעת שמואל הא איקרי [הרי הנזיר נקרא] קדוש, ומדוע אומר הוא שנקרא חוטא? ומשיבים: הכתוב ההוא המציין את ענין הקדושה, על ענין גידול הפרע קאי [הוא עומד, מדבר] ששיער הנזיר יש בו קדושה, אבל בנזיר עצמו לא נאמרה כל קדושה. ושואלים: ולר' אלעזר, הא [הרי] נקרא חוטא! ומשיבים: הכתוב ההוא נאמר דווקא בנזיר דסאיב נפשיה [שטימא את עצמו], שכיון שנזיר אסור לו להיטמא למתים והוא עשה כן — צריך להביא קרבן לכפר על חטא שחטא על הנפש — שנטמאה בנפש מת.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך] שיפה לו לאדם שיתענה? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם ימוד (יחשוב, יעריך) אדם את עצמו

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר