סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

גזר תלת [שלוש] עשרה תעניות ולא איעני [נענה]. סבר למיגזר טפי [לגזור עוד] עד שייענו מן השמים. אמר ליה [לו] ר' אמי: הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי, ואין קובעים יותר משלוש עשרה תעניות.

אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' אמי דעבד [שעשה], שפסק הלכה זו — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה], כלומר, הוא עצמו לא רצה להתענות ודעתו בלבד היא זו ואינה דעת הרבים. אלא הכי [כך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא שנו גבול זה של שלוש עשרה תעניות אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורענויות — מתענין והולכין עד שיענו מן השמים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו שלש וכשאמרו שבע — לא אמרו אלא לענין גשמים, אבל לשאר מיני פורענויותמתענין והולכין עד שיענו.

ושואלים: לימא תיהוי תיובתיה [האם לומר שברייתא זאת תהא קושיה חמורה] על ר' אמי שלא אמר כן! ומשיבים: אמר לך ר' אמי [יכול היה ר' אמי לומר לך]: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא כן שנינו בברייתא]: אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור, לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר, לא מטעם זה הוא הדבר אלא מפני שאחרי שלוש עשרה תעניות כבר יצא זמנה של רביעה, ואין טעם להתענות על הגשמים לאחר תקופת הגשם. ומדברי רבי שאמר "אין מטריחין על הציבור" נראה שהוא סבור שהטעם הוא משום הטרחת הציבור, ולאו דווקא משום עונת הגשמים וזוהי איפוא אף דעת ר' אמי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל האומר כי הטעם הוא "מפני שכבר יצא זמנה של רביעה", נראה שהוא סבור שזהו דווקא בענין הגשם, אולם בשאר מיני פורעניות, לדעתו יש להתענות כפי הצורך ואפילו יותר משלוש עשרה, וכדבריו סובר אף ר' יוחנן.

א בנושא קרוב לזה מסופר: שלחו ליה [לו] בני נינוה שאלה זו לרבי: כגון אנן [אנחנו] שאפילו בתקופת תמוז (בעונת הקיץ) בעינן מטרא [אנו צריכים גשם], ובמקומותינו גשמים יורדים בכל השנה, היכי נעביד [כיצד נעשה] כאשר אין הגשמים יורדים בקיץ? האם כיחידים דמינן [נחשבים אנו] או כרבים דמינן [נחשבים אנו]? ומה ההבדל; כיחידים דמינן [נחשבים אנו] ומזכירים את שאלת הגשם ב"שומע תפלה", או כרבים דמינן [נחשבים אנו] ועלינו להזכיר את הגשמים בברכת השנים? שלח להו [להם] תשובה: כיחידים דמיתו [נחשבים אתם] וב"שומע תפלה" יש לכם להזכיר.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אמר ר' יהודה: אימתי אמרו זמני תעניות אלה וקביעות הברכות — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה — שישראל מפוזרים בכל מקום, ואין הזמנים כתיקונם — הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן — ומתפללים על הגשמים בברכת השנים לפי הצורך! אמר ליה [לו]: וכי מתניתא רמית עליה [מברייתא אתה מקשה עליו] על רבי?! הלא רבי עצמו תנא הוא ופליג הוא חולק] על דברי ר' יהודה.

ושואלים: הלכה למעשה מאי הוי עלה [מה היה עליה, על שאלה זו]? רב נחמן אמר: שואלים בברכת השנים, כשיטת ר' יהודה. רב ששת אמר: ב"שומע תפלה" כשיטת רבי. ומסכמים: והלכתא [ההלכה למעשה]: שואלים ב"שומע תפלה", אם צריכים לגשמים בזמן שאינו עונת הגשמים בארץ ישראל.

ב שנינו במשנה: "בשני בשבת מטין עם חשיכה ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת". איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היכי קתני [כיצד שנה], כלומר, כיצד יש להבין את דברי המשנה, האם פירושה כי בשני מטין (פותחים מעט את דלתות החנויות) עם חשיכה, ובחמישי מטים כל היום מפני כבוד השבת, או דילמא [שמא] בשני מטין כל היום ובחמישי פותחים לגמרי כל היום כולו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא כן שנינו בברייתא]: בשני מטין עד הערב, ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. היו לו שני פתחים בחנותו — פותח אחד ונועל אחד, שהרי הוא מראה בכך שנועל קצת את חנותו, היתה לו אצטבא (מבנה מוגבה שמסתיר את פתח החנות) כנגד פתחו — פותח כדרכו ואינו חושש, שהרי לא נאסר הדבר משום מלאכה אלא כדי שלא ייראה שביום זה אוכלים ושותים.

ג שנינו במשנה: "עברו אלו ולא נענוממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה". תנא [שנה החכם] בתוספתא: בבנין — כוונתו בנין של שמחה, ולא כל בנין. נטיעה — נטיעה של שמחה ולא כל נטיעה. ומסבירים: אי זהו בנין של שמחה — זה הבונה בית חתנות לבנו, שהיו נוהגים לבנות לבן המתחתן בית שבו היו עורכים את סעודת הנישואים, ובו היו גרים בני הזוג במשך זמן מסויים. אי זו היא נטיעה של שמחה — זה הנוטע אבוורנקי של מלכים (גן מפואר שאיננו עשוי לתועלת אלא לנוי בלבד).

ד שנינו במשנה, שאסורים "בשאילת שלום". תנו רבנן [שנו חכמים]: חברים (תלמידי חכמים) אין שאילת שלום ביניהן כלל. עמי הארץ ששואלין כיון שאינם יודעים שאין ראוי לשאול — מחזירין להם בשפה רפה, כלומר, בשקט ובכובד ראש (ברצינות), כפי שעונה אדם שהוא אבל או לבו כבד עליו. והן מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודין, כבני אדם הנזופין למקום, שהרי רואים שמשמים כועסים עליהם, עד שירחמו עליהם מן השמים.

ה אמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולבזות בכך את עצמו בפני הציבור, אלא אם כן יודע שהוא נענה כיהושע בן נון, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך" (יהושע ז, י). ומי שאיננו בטוח שכך יענו לו — אינו ראוי שיפול, שכן יהיה בכך בזיון אם הוא נופל על פניו ואיננו נענה.

וכן אמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק לאבל ולבקשת רחמים אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנאמר: "ויהי כשמע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עבר על החמה וירא העם והנה השק על בשרו מבית" (מלכים ב' ו, ל), ואחר כך מסופר כיצד היתה תשועה לישראל.

ואמר ר' אלעזר: לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה, שלא כל אדם ראוי לו לקרוע בגדיו או ליפול על פניו כאשר יש פורענות וצריך לגלות צער. ומה עניינו? משה ואהרן בנפילה, שהם ראוי היה להם ליפול על פניהם, יהושע וכלב שהיו תלמידיהם — בקריעה. ומפרטים את מקור הדברים: משה ואהרן בנפילה — דכתיב [שנאמר]: "ויפל משה ואהרן על פניהם" (במדבר יד, ה), יהושע וכלב בקריעה — דכתיב [שנאמר]: "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם" (במדבר יד, ו).

מתקיף לה [מקשה על כך] על דבר זה ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' שמואל בר נחמני: אי הוה כתיב [אילו נאמר] במקרא "יהושע וכלב" בלא ו' החיבור — היה אכן הפירוש כדקאמרת [כפי שאמרת], שמשה ואהרן בנפילה ואילו יהושע וכלב בקריעה בלבד, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר]: "ויהושע" — ב־ו' החיבור, אפשר שה־ו' באה להוסיף על ענין ראשון, שמשה ואהרן בנפילה בלבד, ויהושע וכלב הא והא עביד [זה וזה עשה] שגם נפלו וגם קרעו.

וכיוצא בו אמר ר' אלעזר: לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה לעתיד לבוא, אלא מלכים — בקימה, ושרים — בהשתחויה. מלכים בקימה, דכתיב [שנאמר]: "כה אמר ה' גאל ישראל קדושו

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר