לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו" (ישעיהו מט, ז), ושרים בהשתחויה — דכתיב [שנאמר]: "שרים וישתחוו" (ישעיהו מט, ז). מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל בר נחמני: אי הוה כתיב [אילו נאמר] "ושרים ישתחוו", היה אכן הפירוש כדקאמרת [כפי שאמרת], אולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר שם] "שרים וישתחוו" — יש לפרש: השרים הא והא עבוד [זה וזה עשו].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אני אומר על דרך זו, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים — זוכים לאורה, וישרים — לשמחה. צדיקים לאורה — דכתיב [שנאמר]: "אור זרע לצדיק" (תהלים צז, יא). ולישרים שמחה — דכתיב [שנאמר]: "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

א משנה סדר ההנהגה בתעניות כיצד? מוציאין את התיבה (ארון הקודש) שהיה בימיהם מיטלטל וכרגיל היו מעמידים אותו בחדר נעול סמוך לאולם בית הכנסת, ואילו בתענית מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה (אפר של שריפה) על גבי התיבה כאות אבל, וכן נותנים אפר בראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד מן הציבור נותן בראשו.

הזקן שבהן שבציבור זה, אומר לפניהן דברי כבושין (דברי מוסר) וכעין דברים אלה: אחינו! לא נאמר באנשי נינוה "וירא אלהים את שקם ואת תעניתם", אלא נאמר בהם: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג, י), ובקבלה (בדברי הנביאים) הוא אומר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה'" (יואל ב, יג), ללמדנו שיש לחזור בתשובה בפועל ולתקן את המעשה, ולא די בתפילה ובתענית בלבד.

עמדו בתפלה — מורידין לפני התיבה כשליח ציבור אדם שהוא זקן, ורגיל בתפילה, ויש לו בנים, וביתו ריקם, וכל זאת כדי שיהא לבו שלם בתפלה. שכיון שהוא דואג לעצמו ולבני משפחתו, הריהו מתפלל בלב שלם על מה שנזקק לו הציבור.

ואומר לפניהן שליח הציבור עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה ברכות שאומרים בכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ואלו הן: אומר פסוקי זכרונות ושופרות, כדרך שאומרים בראש השנה, ומוסיף ואומר מזמורי תהלים אלה: "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" (תהלים קכ, א), "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" (תהלים קכא, א), "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), "תפלה לעני כי יעטף" (תהלים קב, א).

ר' יהודה אומר: לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן פרשת "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה" (מלכים א' ח, לז). וכן אומר "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות" (ירמיהו יד, א).

ואומר בשש ברכות אלה את חותמיהן, שמוסיף להם לנוסח כל ברכה חתימה מיוחדת, על הראשונה שבהן שהיא ברכת "גואל ישראל" שמאריך בה ומוסיף בה, הוא אומר בחתימתו: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' גואל ישראל". על השניה שבה הוא מוסיף פסוקי זכרונות הוא אומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות".

על הברכה השלישית שבה הוא מוסיף פסוקי השופרות הוא אומר בחתימה: "מי שענה את יהושע בגלגל ובתקיעת שופרות יריחו (יהושע פרקים ה-ו) הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע תרועה". על הרביעית הוא אומר: "מי שענה את שמואל במצפה (שמואל א' פרק ז) הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע צעקה". על החמישית הוא אומר: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל (מלכים א' פרק יח) הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע תפלה".

על הששית הוא אומר: "מי שענה את יונה ממעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' העונה בעת צרה". על השביעית (שכן הברכה הראשונה לא היתה ברכה נוספת אלא ברכת "גואל ישראל" שהיתה מוגדלת ומוארכת, והשביעית היא הברכה השישית הנוספת) הוא אומר: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' המרחם על הארץ".

מעשה