משום כיסופא [בושה], שלא רצתה שידעו השכנות שאין לחם בביתה. הוה לה הך שיבבתא בישתא [היתה לה שכנה רעה אחת] אמרה השכנה בלבה: מכדי ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי [הרי יודעת אני שאין להם דבר, מה אם כן כל זה] שהיא מסיקה את התנור? אזלא וטרפא אבבא [הלכה ודפקה בדלת] להיכנס ולראות מה בתנור, איכספא ועיילא לאינדרונא [התביישה אשת ר' חנינא ונכנסה לחדר הפנימי],

איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא [נעשה לה נס שראתה השכנה שהתנור] מלא לחמא [לחם] ואגנא [והאגן] מלא לישא [בצק], אמרה לה השכנה: פלניתא פלניתא [פלונית פלונית] אייתי מסא, דקא חריך לחמיך [הביאי מרדה, שנחרך לחמך בתנור]. אמרה לה אשת ר' חנינא: אף אנא [אני] להכי עיילי [לשם כך נכנסתי] לחדר הפנימי. תנא [שנה החכם]: אף היא באמת להביא מרדה נכנסה, מפני שהיתה מלומדת (רגילה) בנסים וידעה שיקרה לה נס ולא תבוא לידי בושה.

ועוד מסופר: אמרה ליה דביתהו [לו אשתו] לר' חנינא: עד אימת [מתי] ניזיל ונצטער כולי האי [נלך ונצטער כל כך בעוני]? אמר לה: מאי נעביד [מה נעשה]? אמרה לו: בעי רחמי דניתבו לך מידי [בקש רחמים שיתנו לך דבר מה משמים]. בעא רחמי [ביקש רחמים], יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא [ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב]. חזאי בחלמא, עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי [ראתה בחלום שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלוש רגלים] ואת אוכלת אפתורא דתרי כרעי [על שולחן של שתי רגלים].

בספרה את חלומה לבעלה, אמר לה: ניחא [האם נוח] לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר [שיאכלו הכל על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר], שאותה רגל אחת ניטלה מאותו שולחן זהב. אמרה ליה [לו]: ומאי נעביד [ומה נעשה]? בעי רחמי דנשקלינהו מינך [בקש רחמים שיטלו אותה, את הרגל ממך]. בעי רחמי ושקלוהו [ביקש רחמים ונטלו אותה]. ומעירים: תנא [שנה החכם] בברייתא: גדול היה הנס האחרון יותר מן הנס הראשון. דגמירי, דמיהב יהבי מישקל לא שקלי [שלמדנו במסורת, שמשמים נותנים אבל אין נוטלים].

ועוד מסופר: חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא [ערב שבת אחד ראה את בתו שהיא עצובה], אמר לה: בתי למאי עציבת [מדוע את עצובה]? אמרה ליה [לו]: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור (אש) לשבת, שהוסיפה בנר השמן מן החומץ, ועוד מעט יכבה הנר בשל כך. אמר לה: בתי מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק — הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא [שנה החכם]: היה אותו נר דולק והולך בשבת כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.

ועוד מסופר: ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי [היו לו אותם עיזים], אמרו ליה [לו] השכנים: קא מפסדן [העזים מזיקות לנו], שאוכלות בשדותינו. אמר: אי קא מפסדן [אם הן אכן מזיקות] — ניכלינהו דובי [שיאכלו אותן דובים], ואי [ואם] לא — כל חדא וחדא [אחת ואחת] מהן תיתי לאורתא דובא בקרנייהו [תביא בערב דוב בקרניה]. לאורתא אייתי [בערב הביאה] כל חדא וחדא [אחת ואחת] דובא בקרנייהו [דוב בקרניה].

ועוד סיפרו: הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא [היתה לו שכנה שבנתה בית] ולא מטו כשורי [הגיעו, הספיקו, הקורות] שעשו עבור התיקרה באורכם מקיר לקיר. אתיא לקמיה [באה לפניו] ואמרה ליה [לו]: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי [ואין מגיעות קורותי], שאין אורכן מספיק. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה [לו]: איכו שמי. אמר: איכו נימטו כשוריך [אם כן יגיעו יאריכו קורותיך].

תנא [שנה החכם]: הגיעו התארכו הקורות עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן מכל צד. ויש אומרין: סניפין עשאום, שנתחברו להן בנס לקורות הקיימים, עוד קורות מכל צד. תניא [שנויה ברייתא], החכם פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית, והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לי: בית זה שקירה (שעשה את התיקרה) ר' חנינא בן דוסא בתפלתו.

אגב כך שואלים: ור' חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה [היו לו] עזים? והא [והרי] עני הוי [היה], כפי שסופר?! ועוד: הלא אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שמשחיתות את השדות ורכוש הזרים, וכיצד איפוא גידל הוא עיזים? אמר רב פנחס: כך אירע הדבר, מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של ר' חנינא והניח שם תרנגולין ושכח לקחתן, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא, וטיפלו הם באבידה זו,

ואמר לה: אל תאכלי מביציהן, שהן מציאה ואין לנו זכות בהן. והרבו התרנגולות ביצים ואחר כך בקעו מן הביצים תרנגולין והיו מצערין אותם התרנגולות הללו ברעש ובליכלוך, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע זאת ר' חנינא, אמר לו: יש לך בהן באותן התרנגולות סימן? אמר לו: הן (כן). נתן לו סימן ונטל אותו האיש את העיזין, והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו [העיזים שהביאו דובים בקרניהן].

א אגב סיפורים אלה מספרים עוד על צדיקים שהיו עניים ביותר. מסופר: ר' אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא [היה דחוק לו הדבר, פרנסתו הרבה]. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם [עשה דבר, הקיז דם, ולא היה לו דבר לטעום] אחר כך, שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים [לקח בן שום, שן אחת של שום והניח בפיו ונחלש ליבו שהתעלף, וישן]. אזול רבנן לשיולי ביה [הלכו חכמים לשאול בו לשלומו], חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה [ראו אותו שהוא בוכה וצוחק, ויוצאת קרן אור ממצחו].

כי אתער [כאשר התעורר] אמרו ליה [לו]: מאי טעמא קבכית וחייכת [מה טעם בכית וצחקת]? אמר להו [להם], כך היה המעשה: דהוה יתיב עמי [שהיה יושב איתי] הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה [ואמרתי לו], עד מתי אצטער בהאי עלמא [בעולם זה] בדחק? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא [האם נוח לך שאהפוך את העולם מראשיתו], אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני [שאז תיוולד בשעה, במזל של מזונות] ולא תהיה עני.

אמרי לקמיה: כולי האי [אמרתי לפניו: כל כך] ישתנה העולם ועדיין רק אפשר ולא ודאי? ועוד אמרי ליה [אמרתי לו]: דחיי טפי או דחיינא [האם השנים שחייתי הן יותר, או אלה שאחיה]? אמר לי: דחיית [אלה שחיית] הן רבות יותר. אמרי לקמיה [אמרתי לפניו]: אם כן, לא בעינא [אין אני רוצה] להפוך את סדר העולם רק עבור אותן שנים שיש לי עוד להצטער.

אמר לי: בהאי אגרא דאמרת "לא בעינא" יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין כפרת ודיגלת, דמענגת בהו [בשכר זה שאמרת "אין אני רוצה" נותן אני לך לעולם הבא שלושה עשר נהרות שמן אפרסמון טהור גדולים כפרת וכחידקל, שתתענג בהם]. אמרי לקמיה [אמרתי לפניו]: האי ותו לא [רק זה ולא עוד]? אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא [ולחבריך מה אתן], אם תקבל אתה יותר? אמרי ליה [אמרתי לו]: ואנא מגברא דלית ליה בעינא [וכי אני מאדם שאין לו אני מבקש]? הלא אתה יכול לעשות הכל! מחיין באסקוטלא אפותאי [היכה אותי באצבע על מצחי] כדרך שעושים לשעשוע, ואמר לי בחיבה: אלעזר ברי [בני], גירי בך גירי [חיצי אני יורה בך, חיצי] וממגע אצבע זה יצא הזוהר ממצחו.

ב ושוב לענין תעניות על הגשם. מסופר: ר' חמא בר חנינא גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] ר' יהושע בן לוי גזר תעניתא [תענית] ואתי מיטרא [ובא הגשם]! אמר להו [להם]: הא אנא, הא בר ליואי [הרי אני, הרי בן לוי] ואין אנו בדרגה אחת, שנראה שהוא גדול ממני. אמרו ליה [לו]: דניתי וניכוין דעתין, אפשר דתברי צבורא לבייהו דאתי מיטרא [שנבוא ונכוון את דעתינו, שמא ישבור הציבור ליבם, ויבא גשם]. בעון רחמי ולא אתי מיטרא [בקשו רחמים ולא בא גשם].

אמר להו [להם]: ניחא לכו [נוח לכם] שיבא מטר בשבילנו ובזכותנו? אמרו ליה [לו]: הן [כן]. אמר: רקיע רקיע כסי פניך בעננים! לא איכסי [התכסה] הרקיע. אמר בגערה: כמה עזין פני רקיע, שמתחצף ואינו נשמע, איכסי ואתא מיטרא [התכסה הרקיע בעננים ובא גשם].

קצת בדומה לכך מסופר: לוי גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמר לפניו: רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. אתא מיטרא [בא גשם], אבל כעונש על דברים אלה שאמר בלשון חריפה ואיטלע [נעשה צולע]. ומשום כך אמר ר' אלעזר: לעולם אל יטיח (יזרוק, יטיל) אדם דברים כלפי מעלה בלשון קשה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע [ונעשה צולע] ומנו [ומי הוא] — לוי.

ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זו שהטיח דברים גרמה לו] שנעשה צולע? והא [והרי] המעשה היה שלוי אחוי [הראה] קידה שעושה כהן גדול קמיה [לפני] רבי, ומתוך המאמץ נקע את רגלו ואיטלע [ונעשה צולע]! ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמה לו], שכיון שלא נהג כיאות בדבריו, אירע לו שנפגע בשעת המאמץ.

מסופר: ר' חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי [שמע את אותם העננים שאומרים] זה לזה: ניתו וניתבי מיא [הבה נלך ונביא מים] בעמון ומואב בעבר הירדן. אמר לפניו: רבונו של עולם! כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם שמא יקבלוה, ולא קיבלוה, ועכשיו אתה נותן להם מטר? שדו הכא [השליכו כאן] את המים. שדיוה אדוכתיהו [השליכו העננים את הגשם במקומם].

ג וכיון שהוזכר ר' חייא בר לולייני, מביאים דבר תורה שאמר. דרש ר' חייא בר לולייני: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג), אם נאמר תמר — למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז — למה נאמר תמר? ומה נוסף על ידי הדימוי הכפול? והסביר: אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז, הייתי אומר: מה תמר