אין גזעו מחליף, שאם קוצצים אותו שוב אינו צומח, אף צדיק חס וחלילה אין גזעו מחליף, שאם מת אינו קם בתחיית המתים — לכך נאמר ארז, שאף שנקצץ, חוזר וצומח משורשיו, וכן היא גם תקומת הצדיק. ואילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות מאכל אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות, שאין לו שכר לעתיד — לכך נאמר תמר ונאמר ארז.

ותוהים: וארז, האם גזעו מחליף? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הלוקח (הקונה) אילן מחבירו לקוץ, שקנה אילן על מנת לקצוץ את הקורה, ולא קנה את האילן כולו — מגביהו את מקום החיתוך מן הקרקע טפח וקוצץ, שמטפח זה יצמיח האילן מחדש, ואם קנה בסדן השקמה, עץ שיקמה גדול — לצורך זה מגביה שני טפחים, אם בבתולת השקמה, שהיא שקמה שעדיין לא נקצצה — מגביה שלשה טפחים. בקנים ובגפנים, שקנה את הקנים והזמורות — חותך מן הפקק (פרק החיבור התחתון) ולמעלה, אבל בדקלים ובארזים, כאשר קונה את הקורות — חופר גם למטה ומשריש (ומוציא את השרשים) לפי שאין גזעו מחליף. משמע שארזים אין גזעם מחליף!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנחנו עוסקים] בשאר מיני ארזים ואלה גזעם מחליף, כד ברי רבה בר הונא, שיש מינים רבים של עצים הקרויים ארזים. שאמר רבה בר הונא: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו מא, יט), ששבעה עצים המנויים בפסוק זה כולם קרויים ארזים, והוסיפו עוד עליהם שלושה מינים אחרים.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור, שהן מחזור שלם של תעניות על הגשם ולא ירדו גשמים, בסוף התענית האחרונה התחילו הצבור לצאת מבית הכנסת. אמר להם: תקנתם קברים לעצמכם?! שהרי אם לא ירדו גשמים ימותו הכל ברעב. געו (הרימו קול) כל העם בבכיה, וירדו גשמים.

שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה בתענית, ואמר עשרים וארבע ברכות — ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו ואמר בלשון זו: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו", וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן [היו מרננים חכמים] כיצד התלמיד, רבי עקיבא, נענה ואילו רבו רבי אליעזר אינו נענה, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה רבי עקיבא גדול מזה מר' אליעזר, אלא שזה רבי עקיבא מעביר על מידותיו (שהוא ותרן וסלחן) ולכן הקדוש ברוך הוא מוותר למענו על גזר־הדין הקשה, מידה כנגד מידה, וזה רבי אליעזר אינו מעביר על מדותיו, ולכן נוהגים עמו גם כן על פי שורת הדין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: עד מתי (כמה) יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם על הגשם? אם ירדו כמלא ברך המחרישה, כלומר, כעומק להב המחרישה עד למקום שהוא מתעקם (ה"ברך"), אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מידה אחרת: אם היתה זו אדמה חרבה — שתירטב האדמה בעומק טפח, בבינונית — טפחיים, בקרקע עבודה (מעובדת וחרושה) — שלשה טפחים.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח של מי גשם שבא מלמעלה, שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שיוצא טפחיים בלבד! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן — בקרקע עבודה שבה הגשם מחלחל יותר ואין הדבר מהווה סימן לריבוי הגשם, יוצא כנגד טפח שלושה טפחים, וכאן בשאינה עבודה שאין הגשם מחלחל בה בקלות ואם ירד טפח מלמעלה הרי זה ודאי מפני שירד גשם רב, ובאים טפחיים בלבד מלמטה.

אמר ר' אלעזר: כשמנסכין את המים בחג הסוכות, תהום אחד אומר לחבירו: אבע [נבע] את מימיך, קול שני ריעים אני שומע, קול ניסוך היין וניסוך המים היורדים על המזבח ולכן ראוי שתביא גם אתה מים. שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" (תהלים מב, ח), למשמע קול הנסכים הזורמים בצינורות המזבח קוראים התהומות זה אל זה.

אמר רבה: לדידי חזי לי האי [אני עצמי ראיתי את המלאך הזה] ששמו רידיא הממונה על המים, דמי לעיגלא תלתא ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה [ודומה לעגל ששפתיו פתוחות והוא עומד בין תהום תחתון ותהום עליון], לתהומא עילאה [לתהום העליון] אמר ליה [אומר הוא לו]: חשור [הטל] את מימך, הגשם, לתהומא תתאה [לתהום התחתון] אמר ליה [אומר הוא לו]: אבע [נבע] את מימיך, שנאמר: "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב, יב). "הניצנים" רומזים לנסכים הבאים אחת לשנה, כשם שאין האילן מנץ אלא פעם אחת בשנה, ו"עת הזמיר הגיע", רמז הוא לבוא עת הזמירות שהוא החג, ו"תור" פירושו בארמית שור, והוא המלאך הנראה כעגל ואותו מלאך נראה להם בשעת ניסוך נסכי החג.

ג שנינו במשנה: היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה — לא ישלימו תעניתם. תנו רבנן [שנו חכמים]: היו מתענין וירדו להם גשמים, קודם הנץ החמה — לא ישלימו את התענית, שכל עוד לא הנצה החמה לא חלה עליהם חובת התענית, ומאחר וירדו גשמים שוב אינה חלה. ירדו גשמים לאחר הנץ החמה — ישלימו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם ירדו הגשמים קודם חצות היום — לא ישלימו, שזמן סעודה הוא מחצות היום ואילך ולכך אין מניעת אכילה נחשבת כתענית אלא מאותה שעה ואילך, וכאילו לא חלה חובת התענית לפני כן, ומכיון שירדו גשמים טרם חלות התענית — לכך לא ישלימו. ירדו לאחר חצות — ישלימו.

ר' יוסי אומר: קודם תשע שעות ביום (שלוש שעות אחר הצהרים) — לא ישלימו, לאחר תשע שעות — ישלימו, שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה, שנאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמור. הראית כי נכנע אחאב מלפני" (מלכים א' כא, כז-כט), ולפי המסורת היה זה בשעה התשיעית של היום.

מסופר: ר' יהודה נשיאה [הנשיא] גזר תעניתא [תענית] וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה, סבר לאשלומינהו [חשב להשלים את התענית], אמר ליה [לו] ר' אמי: קודם חצות ואחר חצות שנינו, שהלכה כדברי ר' יהודה. ומסופר עוד: שמואל הקטן גזר תעניתא [תענית] וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה. כסבורין העם לומר: שבחו של צבור הוא, שנראה מכאן שהציבור זכאי, שהרי הגשם יורד אף לפני שהתפללו.

אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה — לעבד שמבקש פרס (מזון, פרנסה) מרבו, אמר להם האדון למשרתיו: תנו לו מה שמבקש ואל אשמע קולו, שאינני רוצה לשמוע אותו. ואף כאן מראה הדבר שאין הקדוש ברוך הוא רוצה לשמוע את תפילתנו.

שוב שמואל הקטן גזר תעניתא [תענית] וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה בסוף היום, כסבורים העם לומר על פי דבריו של שמואל הקטן ששבחו של צבור הוא, ששמע ה' את תפילתם כל היום כולו, אמר להם שמואל: לא שבח של צבור הוא, אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה — לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר להם הרב למשרתיו: המתינו לו עד שיתמקמק (שירקב) ויצטער, ואחר כך תנו לו, ואם כן אף זה — רק גנאי של הציבור הוא.

ושואלים: אם כן לדעת שמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי [כיצד הוא]? ומשיבים: כאשר אמר שליח הציבור "משיב הרוח" ונשב זיקא [ומיד נושבת הרוח], אמר "מוריד הגשם" ואתא מיטרא [ומיד יורד הגשם], זהו שבחו של ציבור.

ד שנינו במשנה: מעשה שגזרו החכמים תענית בלוד וירדו גשמים, ועשו משתה וסעודה ואחר כך אמרו הלל. ושואלים: ונימא [ושיאמרו] הלל מעיקרא [מתחילה, מיד], ולמה חזרו קודם לבתיהם ואמרו הלל רק לאחר שאכלו? אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] תשובה לדבר: לפי שאין אומרים הלל