נדרים צא ע"ב

אהלויי דהוו הכא האידנא אי אנת לא דילמא מנהון אמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית בה מששא במלה ההיא איתתא דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא אמר לה האידנא מאי שנא אמרה ליה מעולם לא צערתן בדרך ארץ כי האידנא אמר לה לא הוה הדא מילתא האידנא אמרה ליה א''כ הלין נכרים נפטויי דהוו הכא האידנא אי אנת לא דילמא חד מנהון אמר להו רב נחמן לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא על אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא אתא גברא סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתיה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב {יחזקאל כג-לז} כי נאפו ודם בידיהן פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה {משלי ט-יז} מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קא משמע לן:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - ב

אמרה ליה, אם כן חד מן נכרים< אהלויי דהוו הכא האידנא, אי אנת לא דילמא מנהון, - היו פה כעת קבוצה של מוכרי אהל, ואם כדבריך שהנך אומר שלא היה דבר זה כעת כעת, כפי הנראה זה היה אחד מהם, ואני חשבתי לתומי שזה אתה.

ובאה שאלה לפני רב נחמן האם נאסרה זו על בעלה.

אמר רב נחמן, עיניה נתנה באחר ולית בה מששא במלה - אין ממש בדבריה ואינה נאמנת, משום שיש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר ורוצה היא להתגרש מבעלה ולכן היא משקרת.

ההיא איתתא, דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא [שלא היו פניה צהובות לבעלה],

אמר לה, האידנא מאי שנא [מה יום מיומים? וכי יש בלבך כעס עלי?],

אמרה ליה, מעולם לא צערתן בדרך ארץ כי האידנא [אכן יש בלבי כעס עליך כיון שמעולם לא הכאבת לי בשעת תשמיש כשם שהכאבת לי כעת]

אמר לה, לא הוה הדא מילתא האידנא [על מה את מתלוננת הלא לא היה דבר זה כעת?]

אמרה ליה, אם כן הלין נכרים נפטויי דהוו הכא האידנא אי אנת לא דילמא חד מנהון - היו פה כעת קבוצה של מוכרי נפט, ואם הנך טוען כי לא היה דבר זה כעת כפי הנראה זה היה אחד מהם ואני חשבתי לתומי שזה אתה.

ובאה שאלה לפני רב נחמן האם נאסרה זו על בעלה.

אמר להו רב נחמן: לא תשגיחון בה, נותנת עיניה באחר הואי - אין מאמינים לסיפוריה משום שיש לחשוש שמא רוצה היא להתגרש מבעלה ועל כן בדתה סיפור זה מליבה ולפי האמת לא עברה איסור עם אף אחד. ^[42]

ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא [נחבא בבית] הוא ואינתתא [הוא ובעלת הבית] ,

על אתא מריה דביתא [נכנס ובא בעל האשה לביתו],

פרטיה נואף להוצא וערק [שבר הנואף את גדר הקנים שהיה שם ונמלט],

ובאה השאלה לפני רבא האם נאסרה זו על בעלה.

אמר רבא: איתתא שריא [מותרת האשה לבעלה], ולא חוששים שהיה כאן מעשה ניאוף,

דאם איתא דעבד איסורא, ארכוסי הוה מירכס - אילו היה כן, לא היה בורח הנואף באופן שיתגלה לפני בעל הפירות אלא היה נחבא שלא יראהו.

ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא [נואף נכנס לביתה של אישה כאשר בעלה לא היה בבית],

אתא גברא [בא בעלה של האשה אל הבית], סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא [ברח הנואף ונחבא מאחורי הדלת],

הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא [היו שם בבית אוכל הקרוי שחלים, ובא נחש וטעם מזה],

בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא [ראה הנואף שהבעל רוצה לאכול מן השחלים הללו, ואין האשה רואה שהוא רוצה לאכול מזה],

אמר ליה ההוא נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא [נגלה הנואף לבעל ואמר לו שלא יאכל מזה כי טעם מזה נחש ויש בזה סכנת נפשות]

ובאה שאלה לפני רבא האם יש לחשוש שבא הנואף על האשה ואסורה היא לבעלה, או לא.

אמר רבא, אינתתיה שריא [מותרת האשה], ולא חוששים שהיה כאן ניאוף,

דאם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות [דאם לפי האמת הנואף והאשה עברו על איסור אשת איש לא היה הנואף מציל את הבעל מסכנת נפשות], ^[43]

דכתיב "כי נאפו ודם בידיהן" ויש ללמוד מפסוק זה, שהנואפים חשודים הם אף על שפיכות דמים.

ומקשינן:

פשיטא, ומה חידוש חידש רבא בזה?

ומתרצינן:

מהו דתימא [היה אפשר לומר] דאיסורא עבד ובאמת היה כאן ניאוף ונאסרה האשה,

והאי דאמר ליה [והטעם שהנואף הציל את הבעל הוא משום]: דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" - שהנואף רוצה שהבעל לא ימות כדי שהאישה עדיין תהיה אסורה עליו, כיון שהוא נהנה כאשר היא אסורה עליו יותר מכאשר היא מותרת לו, דכתיב מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

קא משמע לן רבא שלא אומרים סברא זו ואין האשה נאסרת לבעלה:

הדרן עלך פרק ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

הערות

^[42] בעובדה זו וכן בעובדה לעיל שפסק רב נחמן שאינה אסורה משום שאינה נאמנת, זהו רק באשת כהן שאסורה לבעלה אפילו אם נאנסה, אבל באשת ישראל אין צורך לומר שאינה נאמנת כיון שאפילו אם היתה נאמנת לא היתה נאסרת דהרי לפי דבריה לא היה זה מרצונה אלא בשגגה, ושגגה נחשבת כאונס ואינה אסורה לבעלה. [ר"ן וכן בשאר ראשונים] והרשב"א כתב שאפשר לומר שמדובר כאן באשת ישראל ובאופן שהבעל רוצה להחמיר על עצמו ולגרשה אפילו אם זה היה באונס.

^[43] התוספות ביבמות (בדף כד ב) מקשים מדוע רבא היה צריך לומר סיבות שאין לחשוש שנעשה כאן מעשה עבירה, הלא בלאו הכי אין לאסרה כיון שאמרינן שאין אשה נאסרת על בעלה על סמך יחוד בלבד? והתוספות מתרצים שמדובר כאן באופן שהאשה עצמה הודתה שעשתה איסור, ולכן לולי טעמים אלו היה מקום לאסור את האשה כיון שיש לחשוש שאכן נעשה כאן מעשה עבירה, אבל לאחר טעמים אלו הרי אין לחשוש שנעשה כאן איסור ולכן אין מאמינים לאשה כיון שחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. ואף על קושיה זו יש ראשונים המתרצים (כמו לעיל בהערה הקודמת) שאכן אין האשה נאסרת אף בלא הטעמים של רבא, אלא שהוצרך רבא לטעמים אלו כיון שהבעל רצה להחמיר על עצמו. והמאירי מפרש שמדובר כאן שהבעל קינא לה קודם לכן ואמר לה אל תיסתרי עם פלוני ובאופן זה נאסרת אף ביחוד לבד ללא עדים. אך יש לתמוה על דברי המאירי דאם כן מה מועילים הטעמים של רבא הלא הדין הוא שאשה שקינא לה בעלה שלא תיסתר עם פלוני ונסתרה עמו הרי היא אסורה ומה מועיל מה שאיננו חוששים שנעשה כאן מעשה עבירה? והשיטמ"ק מתרץ את קושית התוספות, דכל מה שאמרינן שאין אשה נאסרת על ידי יחוד היינו דוקא ביחוד רגיל אבל אם מוכח שנתיחדה לשם זנות יש לאסור את האשה, ועל כן הוצרך רבא לטעמים אלו לומר שלא חוששים שנעשה כאן מעשה איסור.

אהלויי [מוכרי הסבון] דהוו הכא האידנא [שהיו כאן עכשיו], אי אנת [אם אתה] לא באת עלי — דלמא מנהון [שמא היה זה אחד מהם]. ובאה השאלה לפני רב נחמן. אמר רב נחמן: יש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, ולית בה מששא במלה [ואין ממש בדבריה].

מסופר: ההיא איתתא דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא [אשה אחת שלא היתה דעתה נוחה עם בעלה]. אמר לה: האידנא מאי שנא [עכשיו מה נשתנה] מה אירע שאת כועסת? אמרה ליה [לו]: מעולם לא צערתן [צערת אותי] בדרך ארץ (בתשמיש) כי האידנא [כמו עכשיו], ולכן אני כועסת. אמר לה: לא הוה הדא מילתא האידנא [היה דבר זה עכשיו]. אמרה ליה [לו]: אם כן הלין [אותם] גוים נפטויי דהוו הכא האידנא [מוכרי הנפט שהיו פה עכשיו] אי אנת [אם אתה] לא באת עלי — דלמא חד מנהון [שמא אחד מהם] היה זה. אמר להו [להם] רב נחמן: לא תשגיחון [תשגיחו] בה, בוודאי נותנת עיניה באחר הואי [היתה] ואין לסמוך עליה.

ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא [איש אחד שהיה מתחבא בבית] הוא ואינתתא [ואשה אחת]. על אתא מריה דביתא [נכנס, בא בעל הבית], פרטיה [פרץ] הנואף להוצא וערק [את קיר ענפי הדקלים וברח]. אמר רבא: איתתא שריא [האשה מותרת] לבעלה, ומן הסתם לא עשה איסור בה. כי אם איתא דעבד איסורא [אם יש, אמת שעשה איסור] — ארכוסי הוה מירכס [היה מתחבא] ולא בורח בגלוי.

ועוד מסופר: ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא [נואף אחד שנכנס אצל אשה אחת], אתא גברא [בא האיש, הבעל], סליק [עלה] הנואף איתיב [בכלאי] בבא [וישב מאחורי הדלת]. הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא [היו מונחים שחלים שם וטעם מהם נחש] והנואף ראה זאת, אבל הבעל לא ידע. בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא [רצה בעל הבית לאכול מאותם שחלים בלי דעת האשה], אמר ליה [לו] ההוא [אותו] נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא [אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש].

אמר רבא: אינתתיה שריא [אשתו של בעל הבית מותרת], שכן, אם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות [אם יש אמת שעשה הנואף איסור, נוח היה לו שיאכל הבעל וימות], שאנו אומרים שאם חטא בניאוף ודאי אינו חושש גם לאיסור שפיכות דמים. דכתיב [שנאמר]: "כי נאפו ודם בידיהן" (ראה יחזקאל כג, מה). ללמד שהנואפים אף מגיעים לידי רציחה.

ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אותו אדם איסורא עבד [איסור עשה] באשה, והאי [וזה] שאמר ליה [לו] לבעל והצילו ממוות הרי זה משום דניחא ליה [שנוח לו] שלא לימות [ימות] הבעל, כדי דתהוי אינתתיה עלויה [שתהיה אשתו של אותו האיש עליו] בגדר של "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), שנהנה דווקא מזה שבא עליה באיסור, על כן קא משמע לן ]השמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך, אלא סבורים שעדיין לא חטא, ובענין זה נהג כאדם הגון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

aloe merchants [ahaloyei] who were here just now should be blamed; if it was not you, perhaps it was one of them. The case came before Rav Naḥman, who said: There is reason to suspect that she might have cast her eyes upon another man, and therefore there is no substance to her words. She lacks credibility and her statement is unreliable, and so she remains permitted to her husband.

It is further related that there was a certain woman who was displeased with her man. He said to her: What is different now? What have I done to make you angry? She said to him: I am upset because you never hurt me while we were engaged in proper relations as you did just now. He said to her: This matter did not occur now. She said to him: If so, it may be that one of the gentile oil merchants [naftoyei] who were here just now should be blamed; if it was not you, perhaps it was one of them. Rav Naḥman said to them: Take no notice of her; she has cast her eyes upon another man, and her words are therefore unreliable.

The Gemara relates another incident about a certain man who was secluding himself [meharzeik] in a house, he and a certain married woman. When the owner of the house entered, the adulterer burst through the wall of palm branches and fled. Rava said: The woman is permitted to her husband. The assumption is that she did not sin, for if it is so that the man had committed a transgression, he would have hidden himself in the house instead of revealing his identity by escaping in the open.

The Gemara concludes with one final incident about a certain adulterer who entered the house of a certain married woman. When the man, i.e., her husband, came home, the adulterer went and sat himself behind the door, so that the husband would not know that he was there. There was some cress [taḥlei] lying there in the house, and the adulterer, but not the husband, saw that a snake had come and tasted of it, perhaps thereby contaminating it with its venom. The master of the house wanted to eat from that cress, without the woman’s knowledge. The adulterer said to him: Do not eat from the cress, as a snake has tasted of it.

The case was brought before Rava, who said: His wife is permitted to him, for were it so that the adulterer had committed a transgression, it would have been preferable for him that the husband should eat the cress and die. This is because one who commits adultery is also suspected of bloodshed, as it is written: “For they have committed adultery and blood is on their hands” (Ezekiel 23:37), indicating that adultery leads to murder.

The Gemara comments: It is obvious that this is the case. What then does Rava come to teach us? The Gemara answers: Rava’s ruling is necessary, lest you say that the man did in fact commit a transgression with the other man’s wife, and the reason that he said to the husband that he should not eat and saved his life is because it is preferable for him that the husband should not die. This is in order that his wife should be to him as it says in the verse: “Stolen waters are sweet, and bread eaten in secret is pleasant” (Proverbs 9:17). That is to say, a person derives greater pleasure from forbidden fruit. Rava therefore teaches us that this is not a concern. Rather, the assumption is that he had not yet actually sinned and therefore acted in the proper manner.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אהלויי. מוכרי אהל ובעלה היה כהן ונאסרת עליו בשוגג:

נפטויי. מוכרי נפט:

מהרזיק בביתא. סגור בבית כי ההיא דהחובל (ד' פה:) דהרזקיה באינדרונא:

פרטיה להוצא. פרץ הכותל:

אירכוסי הוה מירכס. היה נטמן בפני הבעל:

ניחא ליה דליכול ולימות. כדי שתהא מצויה לו בכל עת:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהיתה רגילה להזמין מים לבעלה ליטול את ידיו בכל פעם אחר תשמיש פעם אחת באה וזימנה לו ואמר לה מה טיבן של מים אלו והלא עכשו לא היה דבר בינינו ועשת עצמה כמתאמת לדבריו ואמרה לו בודאי שמש עמי אחר ואי את לא הוית חד מן גויים אהלויי ר"ל מוכרי אהל דהוו הכא חד מנהון הוה אתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה עיניה נתנה באחר ולית מששא במילה ודבר זה פירושו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא לא באה לאסור את עצמה לבעלה שהשגגה בענין זה כאונס הוא כמו שביארנו במסכת יבמות וכן מה שנזכר בכאן במעשה הסמוך לו בחדא איתתא דלא הוה בדיחא דעתא בהדי גברא ר"ל שהיתה עומדת לפניו בצער ובדאגה ואמר לה האידנא מאי שנא ואמרה ליה מעולם לא ציערתן בדרך ארץ ר"ל בתשמיש כי האידנא ומתוך כך אני עומדת עצבה אמר לה והאידנא לא הות הא מלתא ואמרה ליה אי את לא הות הלין גוים נפטויי ר"ל מוכרי נפט דהוו הכא דלמא חד מנהון ואמר רב נחמן לא תשגחון בה עיניה נתנה באחר ואף זו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא אינה אוסרת את עצמה בכך שהשגגה בענין זה אונס הוא:

אבל מה שהוזכר אחריו בההוא גברא דהוה מהרזק בביתא ר"ל נסגר ביחוד ומלשון מה שאמרו בפרק החובל הרזקיה לאנדרונא נאמר על זה ואתא מריה דביתא ופרטיה נואף להוציא וערק ר"ל שפרץ הכותל ויצא ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ור"ל שנטמן היה בפני הבעל בין באשת כהן בין באשת ישראל היא שהרי אם היה כאן חשש ביאה ברצון היה ושמא תאמר הא משמע שאלו נטמן נאסרה והרי אין אוסרין על היחוד וכן במסכת כתובת אמרו אין האשה נאסרת בעד אחד אלא על ידי קינוי וסתירה וכן במס' סוטה אמרו לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתתרי בהדי פלניא דלמא מסתתרא ומי סוטה למבדקה ליכא ומתסרא עליה איסור עולם אלמא בסתירה לחוד לא מתסרא תרצו בה שזו שבכאן במי שרוצה להחמיר על עצמו לצאת ידי שמים ובתוספות תירצוה כשהיא אומרת טמאה אני לך ואי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ואין חוששין לנתינת עין במקום הוכח ברור כזה וכן מה שהוזכר בההוא נואף דעל לגבה דההיא איתתא ואתא מריה דביתא סליק נואף ואיתיב בבאלי דביתא ר"ל בכניסת הפתח והוו מנחן תמן תחלי דטעמינון חויא ובעא מריה דביתא מיכל מיניהו בלאו דעתא דאיתתיה ואמר ליה נואף לא תיכול דטעמנון חויא ואמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות אף זו אתה צריך לפרשה כחברתה ויש מפרשין את שתיהן בשהיה שם קנוי קודם לכן:

נשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל וזה מה שראינו לכללו במסכת נדרים יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת נדה בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן:

ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

ברוך יי' לעולם אמן ואמן.

שלא היתה בשמחה עמו והיתה שונאתו בלבה ויום אחד הראתה לו פנים שוחקות ואמרה לו מעולם לא צערתי בדרך ארץ כמו האידנא לא מלאת תאותי בתשמיש כמו עתה ואמרה לשון צער כדי שלא יהיה נראה כאלו היא חפצה כל כך בריבוי התשמיש אלא כאלו היה לה צער. הרי"ץ ז"ל. וסליקא לה מסכתא. והוא לפי' הגרסא האחרת הכתובה בגיליון.

פרטיה נואף לבראי וערק השלך ודחק נואף לבעל וערק לבעל. אירכוסי הוה מירכס בורח היה הנואף ולא היה מבריח את הבעל. ודוקא דשרינן לה משום האי טעמא דאם איתא וכו' הא לאו הכי מיתסרא משום ייחודא. ואף על גב דאמר רב בשילהי קדושין מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד הני מילי ייחוד בעלמא דלא מוכחא אבל ייחוד דמוכח לניאוף אסר: כדתני ביבמות השילהי כיצד רוק למעלה מן הכילה ורוכל היוצא אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא פירוש תצא מן הבעל כפירוש רש"י ולא כפירוש ר"י תצא מן הרוכל. ושמעתא זו הויא תיובתא. שטה.
בבלאי כמה דגרסינן התם הני אבולי דמחוזא כדי שלא יראנו בעל הבית אלא כיון דתבריה להוצא בפרהסיא ודאי אכתי לא עבד מעשה. פירוש. וסליקא ליה מסכתא.

כי נאפו ודם בידיהם. סתם נואף חשוד על שפיכות דמים דבעל שלא להצילו ממיתתו אבל חשוד להורגו לא הוי דאמרינן בסנהדרין בזה בורר חשוד על העריות כשר לעדות וטעמא דרשע דחמס בעינן אלמא חשוד על העריות לא הוי חשוד להרוג. ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ואף על פי שהוא אמת דינעם כדאמרינן בסנהדרין פרק בן סורר ומורה מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה דכתיב לחם סתרים ינעם מיהו נואף זה אינו יודע דסתרים עדיף וטוב בעיניו שימות הבעל ותהיה מותרת לו בפרהסיא. שיטה.
סליק פרק ואלו נדרים וסליק ליה מסכתא נדרים השמטות הרשב"א

גמרא הדא מלתא כצ"ל אמר להו רב נחמן כצ"ל:

רש"י עלויה כי הד"א:

דכתיב כי נאפו ודם בידיהם פשיטא כו' כצ"ל:

מ"ד כו' מים גנובים ימתקו גו'. כתבו התוס' כדאמר בסנהדרין ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה עכ"ל אבל הכא א"א לפרש כן דודאי שלמה לא אמר האי קרא אלאחר החורבן ובחידושינו סוף פרק בן סורר יפורש ע"ש:

קמ"ל כתבו התוס' קמ"ל דנואף אינו יודע זה וניחא לה דלימות בעל כדי שישאנה כו' עכ"ל. ולישנא דתלמודא בפרק זה בורר לא משמע כן דקאמר קמ"ל דכמה דקיימה הכי שכיחא טפי וא"נ יודע זה דמים גנובים גו' ניחא ליה דלימות בעל ותהיה שכיחא ליה ודו"ק:
סליק פרק ואלו נדרים

גמרא כי נאפו ודם בידיהן. כצ"ל. והוא ביחזקאל (כג לז) ולהגהת הב"ח אישתמיט פסוק זה:

סליק מסכת נדרים. בעזרת יוצר הרים.

גמ' דכתיב כי נאפו בידיהן כצ"ל:

ונ"ב אע"ג דקרא בנואפות כתיב. היינו נמי פירושא דקרא שם בידיהן על נואף מסבבות המיתה לבעליהן שהוא עושה הטוב בעיניהן:

בָּעִי מָרִיהּ דְּבֵיתָא לְמֵיכַל מִן הַהוּא תַּחְלֵי בְּלָא דַּעְתָּא דְּאִינְתְּתָא. הא דהוצרך תלמודא לפרש שהיה בְּלָא דַּעְתָּא דְּאִינְתְּתָא משום דאם היתה האשה רואה ושתקה ולא אמרה שלא יאכל הוות אסירא דהשתא ידים מוכיחות איכא דהיא מזנה עם אותו נואף מאחר שרצתה שימות בעלה ואז אותה אומדנא היוצאה מדברי הנואף שאמר לבעל הבית שלא יאכל לא היתה מועלת כלום להתיר אותה.
ואין להקשות דאותו נואף כיון דידוע לכל שהוא נואף וכדמוכח מלשון התלמוד דקאמר ההוא נואף דעל וכו' דקרי ליה בשם נואף בסתם משמע דנודע דהוא נואף, אמאי לא חש פן בעל הבית יחשוב דעבד איסורא? והא דאמר לו 'לָא תֵּיכוּל' משום דלא ניחא דלימות הבעל כדי שתהיה ביאתו על אשתו מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ (משלי ט, יז).
ויש לומר ההוא נואף סבר מתיקות מים גנובים לא ידעי לה אלא רק המנאפים אבל אנשים דכשרים לא ידעי להאי, ואם כן אדרבה יחשוב בעל הבית דלא עבד איסורא כיון שלא רצה שימות!
ודע דאף על גב דאם ימות הבעל אם יבא עליה גם כן עביד איסורא לזנות עם הפנויה אין זה איסורא כאיסור אשת איש ולכך הפסוק חילקם: מַיִם גְּנוּבִים 'יִמְתָּקוּ' זו ביאה על אשת איש, וְלֶחֶם סְתָרִים 'יִנְעָם' זו ביאה על הפנויה בזה לא ימתקו אלא ינעם כי ימתקו עדיף טפי מן ינעם.
ובהאי פסוקא נימא מילתא מַיִם גְּנוּבִים רמז לניצוצי הגבורה שגנבום החיצונים 'יִמְתָּקוּ' על ידי הבירור והתיקון וְלֶחֶם סְתָרִים ניצוצי החסדים בסוד טובה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת (משלי כז, ה) 'יִנְעָם' על ידי הארת הבינה ששם הנועם בסוד וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָ־י אֱלֹהֵינוּ (תהלים צ, יז).
וסיום מסכת נדרים באות נו"ן כי הנדרים שהם באות נון הם בבינה שיש בה חמשים שערים מספר נו"ן ולכן חומר בנדרים משבועות (נדרים טז ,א) כי הנודר הוא כנודר בחיי המלך שהם המוחין הנמשכים מן הבינה שהיא סוד אלקים חיים באור פני מלך חיים.

גמ' דטעמינון חויא. ע' שבת ד' קי ע"א בתד"ה וליתי:

בסיום המסכת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קמ"ל. פי' התוס' שהנואף אינו יודע זה. צ"ע וכי על ספק זה נתיר אשה לבעלה דלא ידע קרי בי רב כיון דהאשה בחזקת היתר לבעלה קיימא ובלא"ה נמי כתב הר"ן דאפי' היינו חוששים לא היה אלא חומרא לבעל נפש ע"כ בסברא קלה דחינן זה ומוקמינן איתתא בחזקת היתרא ותלינן דהנואף לא ידע זה הפסוק. אבל לעולם פסול הוא לעדות קידושין להוציא מחזקת פנויה משום דחשוד דניחא ליה במים גנובים. ומיושב קושית בית שמואל סי' מ"ב ס"ק כא ע"ש וק"ל. והענין הוא שהיצה"ר ממתיק האיסורי' לעוברי עבירה ובעל התאו' שביק היתרא ואכיל איסורא שסובר שזה החתיכה או גוף הלז מוטעם מההיתר. ואלו היה יודע בשעת מעשה שאיננו טוב מן ההיתר אלא טומאת היצר הוא הממתיק לו. לא היה חוטא. אך הוא סבור שבאמת הוא טוב ע"כ מגודל התאוה לנתח הטוב ההוא עובר העבירה. ולפי טעותו ניחא ליה דלימות בעל כי היכי דלהוי שכיחא ליה המתיקות הזה. ואינו יודע כי כל המתיקות איננו אלא מחמת העבירה וכשימות הבעל פסקי' לטיבותיה וא"ש. והיינו דתנינן לעיל כנדרי רשעים שהרשעים נודרים ואמרו בירושלמי לא די לך במה שאסרה תורה פי' לא די לך שהיצה"ר ממתיק מה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף לך איסורים בנדרך כדי שימתיק לך גם אלו ותעבור על נדרך:

והנה אע"ג דהאי קרא מים גנובים ימתקו אמרה אשת פתיות מ"מ דבור זה בעצמו גנוב הוא אתה מאשה חכמה בנתה ביתה כי היא אמרה בקדושה מים גנובים ימתקו. כדכתיב לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כשירעב ואחז"ל דקאי אד"ת ומייתי הסמ"ע סי' רצ"ג ולעניננו יאמר לאותם התלמידים החומסים עצמם וגופם ומרעיבים עצמם על דברי תורה ומנדדים שינה מעיניהם לא יבוזו לגנב כי יגנוב וחומס גופו למלאות נפשו כי ירעבו. ועיין היטב לעיל בנזיר של שמעון הצדיק מה שכתבתי שהוא נדר הגון סייג לפרישות והוצרך לצאת חוץ לעירו שלא יתפתה מאנשי עירו ע"ש לעיל:

ובפ' השבוע קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. יל"ד לשון מפניהם הלא על אנשי הארץ קאי קרא ומאי מפניהם. ועוד קץ כל בשר הוא לאו דוקא הא איכא נח. אבל הענין הוא כי גם נח עשה חמס גדול בגופו והתהלך את האלהים יותר מהראוי הרבה וזה הוא חמס ומ"ט הוצרך לזה. מפני שהיו אנשי דורו רעים מאד וא"א להתחבר כלל עמהם והיינו דקאמר צדיק תמים בדורותיו דייקא את האלהים התהלך והתבודד יותר מדאי והיינו קץ כל בשר אפי' של נח כי מלאה הארץ חמס אפי' נח מלא חמס מפניהם של אנשי דורו שגורמים לו כך. ואמרה אשה חכמה מים גנובים מי התורה הגנובים מהלומדים מתוך דוחק ועוני וחומסים גופם למלאות נפשם אותן ימתקו לבסוף. כי כל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ולא עוד אלא שמגלין לו רזי תורה והיינו לחם סתרים יונעם שדברי סתרי תורה יונעם לו.

אהלויי מוכרי אהלות בשמים: נפטויי. מוכרי נפט: דהוה מהרזק בביתא. שהיה סגור עם אשה בבית: פרטיה נואף להוצא. פרץ הגדר: הוה מירכס. בביתה היה מתחבא בבית שלא ירגיש בו הבעל: בלא דעתא דאיתתא. שאילו היתה יודעת לא היתה מניחתו לאכול: כי נאפו ודם בידיהן. דנואפים הורגין הבעלים: מהו דתימא איסורא עבד האי בהדה והאי דאמר ליה הכי משום דלא לימות דתיהוי איתתיה עלויה כי מים גנובים ימתקו קמשמע לן דלא אמרינן הכי ושריא:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

אהלויי. מוכרין אהל: שמא עיניה נתנה באחר. ומיירי באשת כהן דאי לאו עיניה נתנה באחר אף בביאת אונס בחיוב שסבורה שהוא בעלה [אסורה]: נפטויי. מוכרי נפט והבעל היה כהן כדפרישית: דהוה מהרזק. נהגו ביחוד וחבירו בהחובל (דף פה:) דהרזקיה לאינדרונא: פרטיה נואף להוצא וערק. כלומר פרץ המחיצה ויצא כך כתוב בספרים. ובערוך פירש דהוי נואף הבעל וערק הבעל: איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס. פירוש היה נטמן מפני הבעל פירשתי ביבמות: בבא דכפא. בכניסת הפתח: פשיטא. (דהתם) שאף חשוד על שפיכת דמים: מים גנובים ימתקו. כדאמר בסנהדרין ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה קמ''ל דנואף אינו יודע זה וניחא ליה דלימות בעל כדי שישאנה בפרהסיא:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים

ר"ן
אהלויי. נכרים מוכרי אהל: נפטויי. מוכרי נפט: מהרזיק. שהיה נחבא עם אותה אשה וכדאמר פ' החובל (ב''ק דף פה:) דהרזקיה באנדרונא: פרטיה נואף להוצא. פרץ מחיצה של הוצא ודפנא: אירכוסי הוה מירכס. שהיה מחביא עצמו כדי שלא יראה קלונו: בכלאי בבא. במסך שלפני הדלת והא דאצטריכי להני טעמי לאו למימרא דבלאו הכי איתתא אסירא דליתא שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים: אלהים משמים יאיר עינינו בתורתו כאור החמה שבעתים. ויזכנו לראות בבנין ירושלים אמן:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים