נזיר יז ע"א

דף יז - א

ומשנינן: הכא בברייתא במאי עסקינן: ביוצא מן הטומאה [שנטהר ממנה], ושוב נכנס למקום טומאה - כלומר: לעולם כל עוד שלא חזר וקיבל עליו את הנזירות אינו סופג את הארבעים, אלא שהברייתא עוסקת כשכבר נטהר מטומאתו וחזר קיבל עליו את הנזירות, ומלמדת אותנו, שאם עכשיו חזר ונכנס למקום הטומאה הרי הוא לוקה על הטומאה; וכן אם לא נכנס למקום טומאה, אלא שעבר על שאר איסורי נזיר, הרי הוא לוקה ארבעים. ^[1]

איתיביה לריש לקיש, הסובר שאין נזירות חלה עליו עד שיקבל: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא:

שהטמא שנזר, שביעי שלו אחר שהזה וטבל ^[2] עולה לו למנין ימי הנזירות שהוא צריך למנות.

ונזיר טהור שנטמא, היות וצריך הוא להביא קרבנות ביום השמיני, אין שביעי שלו עולה לו למנין, ואינו מונה אלא מיום השמיני. ^[3] ומשמע שיום שביעי עולה לו מן המנין אף קודם שחזר וקיבל עליו נזירות, ואי סלקא דעתך לא חיילא עליו נזירות עד שיקבל, אמאי עולה לו יום שביעי מן המנין קודם שקיבל עליו!? ^[4]

ומכח קושיא זו אמר מר בר רב אשי לפרש את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באופן אחר:

מיחל על הטמא נזירות כולי עלמא בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי דחיילא מיד לאסור עליו יין ותגלחת וללקות עליהם, ולכשיצא מבית הקברות שוב אינו צריך לקבל עליו נזירות.

ונתיישבה הברייתא ש"שביעי עולה לו מן המנין" בלי קבלה, ומשום שאכן אין הוא צריך קבלה.

אלא כי פליגי - רבי יוחנן וריש לקיש - למילקי על הטומאה אם התרו בו לצאת מבית הקברות ולא יצא, או על טומאה אחרת שייטמא קודם שייטהר.

רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא נזירות לכל שאר איסורי נזיר לקי אף על הטומאה.

וריש לקיש סבר: לא לקי על טומאה ואף שחיילא נזירותו, ומשום שבכלל מיעוט התורה מקרבן טומאה יש מיעוט אף ממלקות, ואולם איסור יש. ^[5] ולדעת רב אשי, כך איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: ^[6]

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.

ומשמע: קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מילקא לקי עליה [על הטומאה], שהרי אם לא כן, היה לתנא לשנות "אינו לוקה", ותיקשי לריש לקיש הסובר שאינו לוקה על הטומאה!?

ומשנינן: אכן בדין הוא דליתני גם "ואינו לוקה", אלא משום [אגב] דקתני סיפא "יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה" וממילא אנו יודעים שלוקה, ואין צריך לכתוב כן בפירוש - לכן תנא אף ברישא רק "ואינו מביא קרבן טומאה", ולא שנה התנא גם "ואינו לוקה".

ועוד הוסיף רבי יוחנן ^[7] לומר לריש לקיש, תא שמע:

אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין כי אינו מביא קרבן טומאה ביום השמיני, ונזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו למנין, שאין נזירות טהרה חלה עליו עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני.

הא למלקות - על טומאה אם נטמא מחדש - זה וזה [טמא שנזר ונזיר טהור שנטמא] שוין, כי היות ושנה התנא את החילוקים שביניהם, הרי שאם תמצי לומר שאף לענין מלקות יש ביניהם חילוק, היה לו לשנות גם חילוק זה!? אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: לא כאשר אמרת, שלמלקות על טומאה זה וזה שוין, אלא לחיוב תגלחת זה וזה שוין, שאף הטמא שנזר צריך לגלח ביום השביעי. ^[8]

תמהה הגמרא על ריש לקיש: אבל לענין מלקות על טומאה מאי יהיה הדין לדעת ריש לקיש!?

שזה - נזיר טהור שנטמא - לוקה, וזה טמא שנזר - אינו לוקה!?

אם כן ליתנייה, ישנה התנא אף חילוק זה.

ומשנינן: לכן לא שנה התנא אף חילוק זה, כי בתקנתא קא מיירי, כלומר: אין הברייתא עוסקת אלא להורות לנו את תקנתו של הנזיר אימתי מתחיל הוא נזירות טהרה,

אבל בקלקולא [להורות לנו כיצד יהא דין העובר על איסור טומאה במזיד] ^[9] לא קא מיירי [אין הברייתא עוסקת]. ^[10]

תא שמע:

מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים, וכשיטת רבי יוחנן בכל דבריו.

ומסקינן: אכן תיובתא דריש לקיש הסובר שאין מלקות על טומאה בטמא שנזר. ^[11] א. טמא שנכנס למקדש, אם בשוגג נכנס [בין שנעלמה ממנו טומאה, ובין שנעלם ממנו המקדש] הרי הוא חייב קרבן חטאת עולה ויורד, ואם במזיד נכנס והתרו בו הרי הוא חייב מלקות, ואם לא התרו בו הרי הוא חייב כרת, וחיובים אלו הוא אפילו אם נכנס ויצא מיד ולא שהה כלום.

ב. מי שנטמא בעזרה עצמה באונס, אינו חייב קרבן עד שישתחוה ואפילו לא שהה כדי שיעור השתחויה, או שישהה כדי שיעור השתחויה, והלכה למשה מסיני היא במי שנטמא בעזרה, כמבואר במשנה בשבועות יד ב וברמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ג הכ"ב וכ"ג.

ג. שיעור השתחויה נחלקו בגמרא שבועות טז ב כמה הוא, ופסק הרמב"ם שם שהשיעור הוא כדי לקרות "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ^[12]

בעי רבא:

נזיר ^[13] והוא בבית הקברות, מהו -

האם גם לענין נזיר בעי שהייה כדי השתחויה ^[14] למלקות - ^[15]

או לא בעי שהייה כדי השתחואה למלקות? ומפרש לה הגמרא ואזיל. ^[16]

ומקשינן עלה: היכי דמי, באיזה אופן נסתפק רבא? אילימא דהיה בבית הקברות ואמרי ליה העדים כדי להתרות בו: "לא תינזור" ועבר על דבריהם ונזר, ולא שהה שם כדי השתחויה, ובזה הוא שנסתפק רבא, אם כמו שבנטמא בעזרה אין הוא חייב עד שישהה כשיעור, כך נאמר גם בנזיר זה שאינו חייב עד שישהה כדי שיעור השתחויה -

אם כן למה לי שהייה בבית הקברות כלל!? ^[17]

והרי נזיר טהור שנכנס לבית הקברות מאי טעמא לא בעי שהייה, משום דקא מתרי ביה [שהתרו בו] שלא יכנס!? הכא נמי כשנזר בבית הקברות הרי קא מתרי ביה [שלא ינזור], ואם כן אף אם לא שהה כלום בית הקברות הרי הוא חייב, וכיון שאינו צריך שהייה כלל, ודאי שלא נאמר בו שיעור לשהייה!?

כלומר: עד כאן לא שמענו שיש שיעור לשהייה, אלא במקום שהחיוב הוא על השהייה, [וכגון שהיתה הטומאה עצמה שנטמא בעזרה על ידי אונס, שכל חיובו הוא על השהייה], ובשהייה נאמרה הלכה שיש לה שיעור, אבל כשטימא עצמו במזיד בעזרה הרי הוא חייב מיד בלי שהה שיעור שהייה; ואם כן בנזר בבית הקברות למה יצטרך שיעור שהייה, הרי על עצם קבלת הנזירות אנו מחייבים אותו, כי מה לי אם הנזיר נטמא ומה לי אם הטמא נזר, בין כך ובין כך הרי הוא "נזיר טמא", וכל שאין אנו מחייבים על השהייה לא נאמרה הלכה כלל. ^[18]

הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס שיוצא מן הטומאה ע"י הזאה וטבילה וקיבל עליו נזירות ונכנס וקמ"ל אע"ג דלא קבל עליו קבלה גמורה אלא אמר הריני נזיר (בנזירות) [הוי נזיר]:

אלא טמא שנזר ז' עולה לזמן המנין לפי שאינו צריך להביא קרבן ומתחיל למנות מיד אחר שהזה וטבל אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות עד אחר הבאת קרבנותיו דכתיב וקדש ראשו ביום ההוא ואי ס"ל לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין הא אין עליו נזירות כלל עד שיקבל. וכ"ת דמיירי בשקבל עליו א"כ ליתני שזה צריך לחזור ולידור וזה אין צריך מיחל כ"ע לא פליגי דחיילא ואינו צריך לקבל עליו שנית וגם לוקה על התגלחת ועל היין:

כי פליגי למלקי. פי' על הטומאה:

ר' יוחנן סבר כיון דחיילא. ללוקח על היין ועל התגלחת לקי נמי על הטומאה כי היכי דאינו מביא קרבן טומאה:

והא דאותביה ר"י לר"ל לעיל תלמודא הוא דמותיב לפי מה דהוה ס"ד דפליגי וכהנה רבות בתלמוד:

א"ל לא לתגלחת זה וזה שוין. פי' לגלח א"נ ללקות על התגלחת וה"ה על היין:

אבל לענין מלקות. פי' על הטומאה. בתקנתא מיירי בקלקולא לא מיירי. פי' להורות לנו תקנתו מתי יתחיל ימי נזירותו. אבל לא מיירי בקלקול להשמיענו הדין אם יעשה עבירה שיטמא למתים אי ישתה יין ויגלח:

ה"ז סופג את הארבעים תיובתא. והכא ליכא לשנויי ביוצא ונכנס דמשמע נטמא דומיא דגלח ושתה יין דמיירי אפילו בלא יוצא ונכנס:

בעי שהייה למלקות. שיעור שהייה המפורשת (בז') [בשבועות] למי שנטמא באונס בעזרה שאינו חייב כרת אלא אם כן שהה שיעור השתחואה והלכה למשה מסיני הוא:

אי דאמרו ליה לא תגזור למה לי שהייה. כיון דבמזיד טמא עצמו:

ופרע עליו המעזיבה. כמו ופרע ראש האשה. שגלהו מתחתיו שהסיר את מעזיבת השידה ולא מצי למימר כגון שנכנס לבית הקברות שוגג והתרו בו לצאת. דאמרינן בשבועות כי גמירי שהייה (באולם) [באונס] הוא דגמירי:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל גלוחי מגלח. מדלא קתני אינו מגלח דהוי רבותא טפי:

מה טעם קאמר. כלומר כיון דתנא אינו מביא טומאה ממילא ידענא דאינו מגלח דהא בהא תליא:

תנא ז' וכל מילי. כל דבר שתלוי בטהרת ז' דהיינו תגלחת וקרבן:

אין לי אלא ימי טומאה. פי' טומאת מת שאין עולין לו מן המנין דכתיב והימים הראשונים יפלו וכ"ש שאין ימי טומאתו עולים:

ימי חלוטו מנין. אם נחלט בצרעת בימי נזירותו:

ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן לצרעתו:

תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים. והא ליכא למימר דהיא גופה נילף מבנין אב שיהיה סותר הקודמים. דהא אמרינן לקמן פ' ג' מינין [דף מד] [וטמא ראש] נזרו טומאה סותרת ואין תגלחת סותר. וה"ה נמי דאמרינן טומאת מת סותרת ואין טומאת צרעת סותרת:

אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזיר מאי לאו לתגלחת טומאה. כלומר שיגלח לסוף ז' כדין נזיר שנטמא ומחמת שיש לו דין נזיר אחר לענין תגלחת כדין נזיר:

לא לתגלחת טהרה. ששערו ראוי להתגלח אחר שישלים גזי' טהרה וכ"ז אינו מגלח אפ"ה אינן עולים ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזיר אלא לתגלחת צרעתו שהוא טעון העברת שער קודם שיתחיל למנות נזי' טהרה:

מה טהור שנטמא וכו' אע"פ שתחלתו היה טהור כ"ש טמא שקבל עליו נזי' בטומאה:

ביום הבאת קרבנותיו. דהיינו יום ח' אז מתחיל קדוש ראשו דהיינו גידול שער לנזירות טהרה דכתיב קדוש יהיה גדל פרע:

רבי יוסי בר' יהודה אומר ביום תגלחתו. היינו בז' ולקמן מפרש טעמייהו:

מני ר"י בר' יהודה [היא] דאמר נזיר טהרה מז' הוא דחיילה. הלכך קרי ביה טומאות הרבה כי כבר התחיל למנות נזירו' טהרה ומי' אינו מביא אלא קרבן א' דכיון דעדיין לא יצאת שעה שראוי להביא בה קרבן אבל לרבי דאמר נזי' דטהרה לא חיילא עד ח' אם נטמא בז' הדא טומאה אריכתא היא ואם נטמא בח' הרי ייצאת שעה שראוי להביא בה קרבן וב' קרבנות בעי למיתי:

א) אימתי וקדש את ראשו בזמן שכפר. כלומר בזמן הראוי לכפרה אף אם לא כפר:

א"כ לימא קרא וקדש את ראשו. ותו לא וממילא ידענא דאוכפר קאי:

ואמר מר בר רב אשי מיחל כ״ע ל״פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי דר״י סבר כיון דחיילא לקי ור״ל סבר אע״ג דחיילא לא לקי פי׳ גם ריש לקיש מודה דחיילא עילוי׳ לכשיטהר וגם כל זמן שעומד בביה״ק אסור ביין ובתגלחת אלא שאינו לוקה בעודו טמא ובהא נמי איתותב דאע״פ שהוא טמא לוקה בנזיר טהור:

בעי שהי׳ למלקות אי לא עיין בפ׳ ידיעות הטומאה במהדורא רביעאה:

אלא כי פליגי למילקי אטומאה. פירוש אם יטמא במת בתוך השבעה לאחר שיצא מבית הקברות קודם שיטהר. ר' יוחנן סבר כיון דחיילא עליה נזירות טהרה לסוף השבעה לקי מהשתא כי היכי דלקי אתגלחת ואיין. אבל קרבן לא מייתי. וריש לקיש אמר אף על גב דחיילא לא לקי אם ניטמא תוך ימי הטומאה הואיל ולא חלה עליו עדיין נזירות דטהרה. דכי היכי דקרבן טומאה לא מיחייב מילקא נמי לא לקי. והא דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש מי שנזר והוא בבית הקברות. לאו ר' יוחנן גופיה הוא דאותיב אלא תלמודא אותיב הכי למאי דסלקא דעתין. ובכמה מקומות בתלמוד מצינו כזה ודוק ותשכח בהחולץ למעוברת. שיטה:

הא מילקא לקי אטומאה. ואי איתא דלא לקי אטומאה לישמעינן רבותא טפי דלא לקי. תוס' הרא"ש ז"ל:

איידי דתנא בסיפא יצא ונטהר ונכנס מביא קרבן טומאה. דהתם לא צריך למיתני ולוקה דפשיטא כיון דמייתי קרבן דלקי. תנא נמי רישא אינו מביא קרבן ולא תנא אינו לוקה. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל:

בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. פירוש להורות לנו תקנתו מתי יתחיל ימי נזירותו. אבל לא קא מיירי בקלקול להשמיענו הדין אם יעשה עבירה שיטמא למתים או ישתה יין ויגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וז"ל ז"ל בתוספותיו. בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. כלומר בתקנתא לפרש מתי יהיה לו תקנה. באחד האדם שיכלה נזירותו מיירי שעל ידי שמודיענו התנא שיתחיל למנות בשביעי נדע מתי ישלמו ימי נזירתו. בקלקולין בשאר דינין אם ילקה אם ישתה ואם יטמא לא קא מיירי. עד כאן לשונו:

גמ' אמר מר בר רב אשי. עיין נדרים דף ד' ע"א:

הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס. שיצא והזה בשלישי ובשביעי וטבל והדר אמר הריני נזיר והדר נכנס סופג את הארבעים ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר לא בו ביום כו' אבל אי לא הדר ואמר אינו אסור לגלח וכו' שאין נזירות חלה עליו: טמא שנזר. כגון שהיה עומד בבית הקברות ונזר: שביעי שלו עולה לו למנין. דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. אע''פ שטבל והוא טהור עד יום שמיני שמביא בו קרבנותיו כדאמרינן בפ' ג' מינין (לקמן דף מד:) סדר תגלחת כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בח': מיחל דכולי עלמא לא פליגי. דכיון דמשכחת טהרה חיילא ממילא: אלא כי פליגי למילקי ר''י סבר כיון דחיילא לקי. אפילו אטומאה דמעיקרא דנזר בבית הקברות ור''ל סבר אע''ג דחיילא שהוא צריך לשמור מכל דקדוקי נזירות לא לקי אפילו אטומאה דבסוף אי לא הדר ואמר: הא למלקות זה וזה שוין. ששניהם לוקין על הטומאה ולדקדוקי נזירות: אימא לתגלחת זה וזה שוין. ששניהם מגלחין ביום שביעי שלהן: ליתנייה. אין בין טמא שנזר כו' אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ואינו לוקה וטהור שנזר אין ז' שלו עולה לו מן המנין ולוקה: בתקנתיה קמיירי. אימת מתחילין למנות זה . משביעי וזה משמיני אבל קלקוליה דלוקה לא קמיירי ואמר לן רבי דהכי נמי מצי למיתני אלא טמא שנזר אין מגלח תגלחת טומאה ונזיר טהור שנטמא מגלח בז' וטמא שנזר אין מגלח בשביעי אלא תנא שביעי שלו וכל מילי כדמפרש לקמן: ת''ש מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולוקה. וש''מ דכיון דחיילא עליה נזירות דהוי אסור לגלח לוקה ותיובתא דר''ל וביוצא ובנכנס לא מצי לתרץ ליה כדלעיל דהא אוקימנא דמודי ר''ל דחיילא וקאי ליה באיסורא אבל מילקי לא לקי ואילו הכא משמע דכיון שאסור לוקה אע''ג דלא הדר ואמר: בעי רבא. הואיל דאמר ר' יוחנן דלוקה ותנן במתניתין כוותיה: בעי שהייה למלקות. דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במס' שבועות בפרק ידיעות הטומאה (דף יז.): נזיר. טהור הנכנס בבית הקברות מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה אל תכנס לבית הקברות הכא נמי מתרו ביה לא תינזור ושהייה למה לי:

הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס. ביוצא מן הטומאה והזה ושנה וטבל וקיבל עליו נזירות פעם אחרת ושוב נכנס לטומאה [והא] קמ''ל ההיא ברייתא דאע''ג דלא הדר ואמר הריני נזיר אלא אמר יחול עלי נזירות דהוי נזיר ולקי כדפי' לשם בקונטרס אי נמי י''ל דקמ''ל ברייתא (דמיירי) [דמיד] כשיטהר מוטל עליו לקבל נזירות מיד ועובר בבל תאחר אם אינו נזיר מיד: אין בין נזיר טמא. שנדר בעודו טמא לנזיר טהור שנטמא אלא דנזיר טמא שביעי עולה לו מן המנין כשהזה ג' ושנה בז' וטבל יום ז' למנין נזירות טהרה לפי שאין צריך להביא קרבן בח' על טומאתו ומיד כשהזה ושנה וטבל ראוי לחול עליו נזירות לאלתר ונהי דבעי הערב שמש ואיך יחול עליו נזירות יש לומר דטבול יום קלישא טומאתיה ולא מעכב מלחול נזירות עליו: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה מן המנין. למנין נזירות טהרתו וצריך להביא חטאת העוף ועולת העוף ואשם בשמיני וכתיב (במדבר ו) וקדש ראשו ביום ההוא דבאותו יום מתחיל למנות נזירות טהרה מוקמינן ליה דלא חייל עליה נזירות דטהרה עד יום ח' ואי ס''ד לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין כיון דלא הדר קביל עליה נזירות וא''ת [ולישני] דהדר וקיבל כדשני לעיל ביוצא ונכנס ויש לומר דא''כ ה''ל לאיתויי זה בעי למיהדר ולנדור וזה לא בעי למיהדר ולנדור כיון דהאי תנא נחית לפרושי הכא בין זה לזה וה''ה דמצי למיפרך לר' שמעון ב''ל [ליתני] זה שותה ביין ומיטמא דלא לקי וזה לקי כדפירש הקונטרס ונראה לומר דלא קשה דמצי לשנויי דבקלקולא לא מיירי האי דינא אלא דין דנטמא באונס ולרבי יוחנן לא קשה [דליתני] זה מביא קרבן על טומאתו וזה אין מביא קרבן דהיינו הך דקתני אין ז' עולה לו מן המנין משום איתויי קרבן: הגה''ה מיחל דכ''ע דחייל. ולכשיטהר אין צריך לחזור לידור בנזיר דחייל עליו מנזירות ראשון וניחא השתא דשביעי עולה לו מן המנין ואפילו לא יחזור ויקבל והוא הדין נמי דמודה ר' שמעון בן לקיש (נמי אם שותה יין) דלקי תוך ימי טומאתו אשתיה ואתגלחת וכי פליגי למלקי פירוש אטומאה לחוד אי התרו בו אטומאה ר' יוחנן סבר כיון דחיילא נזירות [לשאר] מילי אשתיית יין ואתגלחת [חיילא] נמי אטומאה אם התרו בו לצאת ולא יצא דרחמנא לא מעטיה אלא מקרבן לחודיה לקמן ולא ממלקות דטומאה ור''ש בן לקיש סבר אע''ג דחיילא לשאר מילי ליין ולתגלחת לא לקי אטומאה דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן טומאה מיעטיה מכל דין טומאה אף ממלקות: קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מילקי לקי. אטומאה לאלתר אפילו תוך שבעה שמבקש לטהר לענין ליטהר עצמו ולעשות נזירות דטהרה דאי [לא] לקי הוה ליה למיתני במתני' ואינו לוקה: משום דקתני סיפא כו' ומביא קרבן טומאה. דהתם לא שייך למיתני דלוקה אטומאה דתני מביא קרבן טומאה לכך לא תנא לעיל ואינו לוקה אטומאה (וזה אינו לוקה): הא למלקות זה וזה שוין. מדלא תני זה לוקה וזה אינו לוקה אטומאה: לא הא לתגלחת זה וזה שוין. י''מ דלקי אתגלחת [ולא נהירא דלימא] לתגלחת ויין זה וזה שוין כיון דבאיסור תגלחת קמיירי לכן נראה לי הא לתגלחת פירוש למצות תגלחת לענין שמגלח בשביעי לטהרתו אע''ג דלקמן בעיא היא ואיפשיטא דנזיר טמא דמעיקרא אינו מגלח בשביעי לטהרתו אפ''ה לא קפיד לשנויי הכי [דבלא''ה] איתותב רבי שמעון בן לקיש בסוף: בתקנתא קמיירי. מתי יתחיל מנין לנזירותו והוא נטמא בשוגג בקלקולא לא קמיירי שמקלקל עצמו במזיד דהיינו קלקול גופיה דגם לר''ל אסור לטמאות אפילו בתוך [שבעה] דאם לא כן ליתני זה מותר לטמאות וזה אסור לטמאות דהא לאו קלקולא הוא: הגה''ה מי שהיה טמא ונדר. היינו בנזר והוא בבה''ק ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג הארבעים ומשמע דאף תוך ז' לוקה ואם תאמר ולישני ליה ביוצא ונכנס ושנה וטבל כדשני לעיל אהך גופא י''ל דמשמע ליה טומאה דומיא דגלוח ושתיית יין דחייל עליה בימי טומאה כדמסיק ליה מיחל דכ''ע חיילא דומיא דהכי מלקות דטומאה אפילו לא נטהר חייל עליה בימי טומאתו לכך איתותב אבל בלשון ראשון הוה משוי להו כולהו ר' שמעון ב''ל גילוח ושתיית יין לטומאה לכך הוה שייך לשנויי לעיל ביוצא ונכנס: בעי שהייה למלקות. כי היכי דבעינן שהייה בפ''ב דשבועות (דף יז.) גבי מקדש [או לא]: אילימא דאמרי ליה לא תנזור. והוא עומד בבית הקברות למה לי שהייה פשיטא דלקי בלא שהייה דנזיר טהור מאי טעמא דלא בעי שהייה ולא משכחת ליה [כלל] דבעי שהייה משום דקמתרין ביה שלא יטמא והוא נזיר טהור הכא נמי מתרין ביה שלא ידור בו בנזיר והוא עובר לקי כמו היכא דהוה טהור ומתרין ביה שלא יטמא ולאו האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר: