נזיר כו ע"ב

תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן א''ר הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר ר''נ הא דאמרי בהמה הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור''נ בר יצחק אמר אפי' נסכא אבל סואר של קורות לא א''ל רב שימי בר אשי לרב פפא מאי טעמייהו דרבנן דאמרי מעות ולא בהמה ולא נסכא מעות ולא סוורא אלא מעתה מעות ולא עופות וכי תימא ה''נ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן אמאי הא מעות גמירין לה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

תניא כוותיה דרבא, שאין "מעות סתומין" נופלין לנדבה אלא כשמעורב בהן דמי חטאת:

דתניא: הפריש שני ציבורין של מעות, ואמר: "אלו [הציבור האחד] יהיו לחטאתי, והשאר - הציבור השני - לשאר נזירותי", ומת, דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר: יביא חציו לעולה וחציו לשלמים - ^[1]

הרי למדנו כדברי רבא, שדין "מעות סתומין" לא נאמר אלא במעות שמעורב בהן דמי חטאת סתומין. ^[2] וממשיכה הברייתא: ואין מועלין במעות שהפריש לשאר נזירותו, אלא כשנשתמש בכולן או ברובן, שבהכרח יש בהם דמי עולה, ואין מועלין במקצתן, כלומר: בחציין או בפחות, כי שמא כל אותן מעות שהשתמש בהם של שלמים הן, ובדמי שלמים הרי אין מועלים, כמו שאין מועלים בבהמת שלמים.

ואם אמר: "אלו לעולתי והשאר לשאר לנזירותי", דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, היות ודמי חטאת מעורבין בהן.

ומועלין בכולן [או ברובן] כיון שמעורב בהן דמי חטאת, ואין מועלין במקצתן כיון שמעורב בהן דמי שלמים, ואף שנופלין כולן לנדבה, אינם יוצאים משם שלמים שהיו עליהם עד הנה עד שעת הקרבה. ^[3]

א. השמועה הבאה מתבארת על פי מסקנת התוספות.

אמר רב הונא אמר רב:

לא שנו - שהמפריש מעות סתומין לנזירותו ומת, יפלו המעות לנדבה - אלא כשהפריש מעות.

אבל אם הפריש בהמה לדמיה כדי שיקנה בה את "קרבנות נזירותו", ומת, אין היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומים יפלו לנדבה", שאין בהמה בכלל "מעות" וכפי שיתבאר - ^[4]

ולכן הרי היא כאילו היתה [דמי החטאת שבה] "מפורשת בתערובת", ותמות הבהמה ותלך לאיבוד. ^[5]

אמר ביאר רב נחמן את דברי רב הונא בשם רב: הא דאמרי, כלומר: זה שאמר רב "בהמה הרי היא כמפורשת" -

לא שנו אלא שהקדיש בהמה תמימה - שאינה ראויה לקרבנות נזירות - לדמיה, כדי לקנות בהם את קרבנות נזירותו, שהיות וחל עליה קדושת הגוף שהרי תמימה היא, ^[6] נמצא שאין יכול לפדותה אלא אם יפול בה מום, ולכן אין היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומין".

ומשום שכך נאמרה ההלכה: "מעות סתומין יפלו לנדבה", ואין בכלל זה אלא מעות או שאר דברים שראויים לקנות בהם מיד, אבל בהמה תמימה שאין יכול לקנות בה מיד, אין היא דומה ל"מעות" ואינה בכלל ההלכה. ^[7]

אבל אם הפריש בהמה בעלת מום לדמיה, כיון שיכול למוכרה מיד הרי היא בכלל מעות ודנין אותה כסתומה ותימכר וייפלו דמיה לנדבה.

ומכל מקום דוקא בהמה בעלת מום וכיוצא בה, אבל אם הפריש נסכא [חתיכת כסף] לדמי קרבנות נזירותו -

לא הוי בכלל ההלכה ד"מעות סתומים יפלו לנדבה", ומשום שדרך להמתין מלמוכרה עד שימצא אדם שהוא נצרך לה, ואינה בכלל "מעות", אלא דין הנסכא הוא כאילו היתה מפורשת בתערובת, ותלך כולה לאיבוד משום דמי חטאת שבה.

ורב נחמן בר יצחק אמר:

אפילו אם הפריש נסכא הרי היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומין", כי פעמים שמוכרים אותה מיד.

אבל אם הפריש סואר של קורות [סדר של קורות ערוכות ועומדות לבנין], לא, ומשום שדרך להשהות את הקורות עד שימצא אדם הצריך לקנותם לצורך בנין, ולכן אינם בכלל "מעות ".

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא: ^[8]

והרי מאי טעמייהו דרבנן [החכמים הנזכרים לעיל] דאמרי שהמפריש בהמה או נסכא או סואר של קורות אין דינם כ"מעות סתומין"? משום שכך נאמרה הלכה: "מעות" סתומין יפלו לנדבה ולא בהמה, "מעות" ולא נסכא, "מעות" ולא סוורא!?

אלא מעתה - שאכן לא נאמרה ההלכה אלא ב"מעות" - אף אנו נאמר:

"מעות" סתומים הם שנופלים לנדבה, ולא עופות ["קן" של תורים או בני יונה שהאחד לחטאת והאחד לעולה] סתומים, שהפרישו אותם חייבי קינין או נזיר טמא - לחובתם!? ^[9]

והיינו שנאמר: אף שבנזיר טמא ובחייבי קינין נתקבלה ההלכה "מעות סתומים יפלו לנדבה", בכל זאת אין דין זה אמור אלא במעות, אבל אם הפרישו עופות ומתו הבעלים, לא יפלו העופות לנדבה!? ^[10] וכי תימא הכי נמי [שמא תאמר: אכן כן, ובעופות לא נאמרה הלכה זו]!?

אלא [אם כן] תיקשי הא דאמר רב חסדא:

אין הקינין מתפרשות - איזה עוף יהיה לחטאת, ואיזה לעולה - אלא אי בלקיחת בעלים מן המוכרם להם, שכאשר קנאן אמר: את זה אני לוקח לעולה, ואת זה אני לוקח לחטאת, [והיא נקראת "קן מפורשת"], ושוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן, ואם שינה הרי הם פסולים.

אי בעשיית כהן, כלומר: אם לקחום הבעלים סתם, ואחר כך קראו עליהן הבעלים שם אין השם חל עליהם ויכול הכהן לשנותם, [והיא נקראת "קן סתומה"]. ^[11]

והשתא תיקשי: הרי יש בכלל דברי רב חסדא שאם לא פירשו הבעלים בשעת לקיחה - שם "קן סתומה" על הקן גם לענין שאם מת יפלו העופות לנדבה מדין "מעות סתומין"; ותיקשי לך: אמאי!? הא מעות גמירין לה [הרי רק במעות נתקבלה ההלכה] ולא בעופות!? ^[12]

הערות

^[1] א. אבל אינו יכול להביא את כל הציבור השני לעולה או לשלמים; ואינו דומה למי שאמר "מעות אלו לנזירותי" שיכול לעשות כן, כי "לנזירותי" משתמע אפילו למקצת נזירותי [וכמו שכתבו התוספות בעמוד א בד"ה ולאפוקי בתירוץ ראשון], אבל "לשאר נזירותי" משמע כל מה שנשאר, כן נראה בכוונת התוספות. ב. כתבו התוספות: ואין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ומחלל המעות עליהם, ואומר: בכל מקום שיש בהם דמי עולה יהיו מחוללים על בהמה זו, ודמי שלמים בכל מקום יהו מחוללין על בהמה זו, וראה גם לעיל בעמוד א בתוספות ד"ה ולאפוקי, ובמה שנתבאר בהערה שם. ג. כתב ב"קרן אורה" ד"ה ואין, על דברי התוספות שבאות ב': "כיון דמיירי הכא במת היכי שייך ביה פדיון, וכדתניא לעיל בברייתא [בעמוד א] דמי שהיה מחוייב וכו' מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואין להם תקנה בפדיון". ומבואר מדבריו, שמיתתו היא זו שמבטלת את הפדיון בברייתא לעיל, כמבואר בלשונו, ולכן לא הוקשה לו רק על דבריהם כאן, ולא על דבריהם בעמוד א, [שהביא ה"קרן אורה" עצמו] ; ובודאי כוונתו היא משום שכשמת חל עליהם דין שילכו לים המלח ושוב אין להם תקנה; ואולם טעם זה אינו מובן, כי מאחר שרק משום "תערובת איסור" הולכים כולם לים המלח, למה לא יתקן ויוציא את האיסור מן התערובת! ?

^[2] העיר ב"קרן אורה" [עמוד א ד"ה אם], דמן הברייתא לא שמענו את כל חידושו של רבא שאמר כן אף אם היו מעורבים בתחילה דמי חטאת ביניהם ואחר כך נפלו.

^[3] כן כתבו התוספות ש"צריך לומר"; וראה מה שכתב בהגהות הגר"א.

^[4] שמועה זו בהכרח כדעת רבי יוחנן [לעיל כה א] היא, הסובר "הלכה היא בנזיר", כי לדעת ריש לקיש [שם], מהיכי תיתי לחלק בין מעות לדבר אחר, כיון שעיקר הדין נלמד מ"לכל נדריהם ולכל נדבותם", התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה.

^[5] א. כתבו התוספות שבפשוטו היה נראה לפרש את דברי רב הונא במי שהפריש בהמה הראויה לנזירות, וקא משמע לן רב הונא: אף על פי שלא פירש לאיזה מקרבנותיו הוא מפריש את הבהמה, מכל מקום הרי זה כאילו פירש ויקריבנה לשם מי שהיא ראויה לפי מינה; אלא שאין לפרש כן, ומשום שמשנה היא לקמן מה א [ומובאת בהמשך הסוגיא] "רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא שלש בהמות ולא פירש, הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים"; וגם משמע להם מהמשך הסוגיא שאין זו כוונת רב הונא, ולכן פירשו כפי שנתפרש בפנים. ביאור דבריהם הוא: ודאי שלא חשבו לפרש באופן שהפריש בהמה לנזירותו והנזיר עדיין חי, שזה ודאי אין מקומו כאן; אלא באופן שהפריש בהמה ולא פירש - ומת, וקא משמע לן שאין דינה כמעות "סתומין" שתפול לנדבה, אלא כמפורשת היא, ודחו, שכבר למדנו מרבן שמעון בן גמליאל שהיא כמפורשת מחיים, והוא הדין שלאחר מיתה הרי היא מפורשת. ומסתבר, שכוונתם היתה כשהפריש שתי בהמות לכל הפחות והאחת מהן ראויה לחטאת והשניה לקרבן אחר, כי אין דין "מעות סתומין" אלא כשמעורב חטאת עם עולה או שלמים. ב. ב"קרן אורה" ד"ה ובירושלמי, כתב על דברי התוספות, שאין הכרח מן המשנה דרבן שמעון בן גמליאל, כי היה מקום לומר: "כיון דלא פירש שם לכל אחד הוה אמינא דבכלל סתומים הם, ואם מת יפלו לנדבה, קא משמע לן דהוי כמפורש", ובזה ביאר דברי הירושלמי; ויש לסייע סברתו מדברי רב אשי לעיל בעמוד א', שיש חילוק בין אמר סתם "לקרבנותיו" דמשמע חטאת עולה ושלמים, לבין אם אמר בהדיא "אלו לחטאתי ועולתי ושלמי" הרי דבעינן פירוש בפה. ויש לומר שהתוספות גם הם הרגישו בזה ולכן הוסיפו "והא מתניתין היא דמייתי בסמוך", והיינו דבגמרא לקמן כז א מוכיחה הגמרא מרבן שמעון בן גמליאל שבהמה כמפורשת דמיא, ומכח זה מקשה הגמרא קושיא, הרי שהדבר פשוט ללמוד משם דין זה. והביאור הוא, שלענין "מעות סתומין" הרי צריך שני תנאים: א. שתהיה החטאת סתומה ולא מפורשת, ולזה אכן צריך פירוש בפה ; ב. שיהיה במעות תערובת של חטאת עם קרבן אחר, ולכך צריך שיהיו כל המעות סתומין, דהיינו שלא פירש איזה לחטאת ואיזה לעולה, ולענין זה אפילו פירוש שאינו בפה מועיל, שהרי אין כאן תערובת. ולפי זה, הא דאמרינן שכשהחטאת ברורה מצד מינה הרי היא כמפורשת, אין הכוונה שהחטאת אינה סתומה, אלא הכוונה היא שאין התערובת סתומה, שהרי חטאת לחוד ועולה ושלמים לחוד, ואין זו תערובת כלל.

^[6] בתוספות נשאו ונתנו למה חל עליה קדושת הגוף כיון שאינה ראויה לקרבנות נזירות, ראה בדבריהם ; ואולם לא ביארו התוספות, מה הכריחם לפרש שהבהמה עצמה אינה ראויה לנזירות, ולא פירשו שהקדיש לדמיה בהמה הראויה לנזירות.

^[7] בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר שנחלקו אמוראים בהגדרת הדברים: יש הסובר: דוקא דבר שבקל יוצא הוא בהוצאה הוא הנכלל בדין מעות סתומין, ולא בהמה תמימה שאינה יוצאת בקל בהוצאה. ויש הסובר: דוקא דבר שבקל יכול הוא לקנות בו את קרבנותיו הוא הנכלל בהלכה, ולא בהמה תמימה שבשביל רכישת קרבנותיו בהם, צריך הוא להמתין עד שיפול בה מום.

^[8] שמועה זו דרב שימי ורב פפא עמומה היא עד מאד, ונתלבטו בה הרבה הראשונים והאחרונים; ואף הפירוש שנתבאר כאן על פי מסקנת התוספות, יש בו תהיות ותמיהות, וד' יאיר עיני ישראל בתורתו.

^[9] וכגון שבשעת הפרשה לא הזכיר שם חטאת אלא הפריש "קן" לחובתו, שאם לא כן אין זה בכלל "מעות סתומין" כיון שהזכיר שם חטאת, וכמבואר לעיל כו א.

^[10] רב שימי מבין את דברי החכמים כהגדרה הראשונה בהערה לעיל, שאין בכלל ההלכה אלא "דבר היוצא בהוצאה" בקל, כי לפי ההגדרה השניה שההלכה נאמרה על דבר שבקל קונה בו את קרבנותיו, אם כן עופות שהן עצמן קרבים על גבי המזבח כל שכן שיפלו לנדבה, ואין מקום לקושייתו על דבריהם; ולקמן בהערה יתבאר בשם התוספות שישוב הקושיא של רב שימי היא אכן משום שהגדרת הדברים היא כאופן השני, ולכן אף עופות הן בכלל ההלכה.

^[11] נתבאר על פי רש"י בעירובין לז ב.

^[12] תוספת ביאור: עיקר דברי רב חסדא לא הובאו בכל מקום אלא לענין שאין הבעלים יכולים לקבוע איזו לחטאת ואיזו לעולה אלא בשעת לקיחה; וסוגייתנו מחדשת שאמר כן אף לענין ההלכה ד"מעות סתומין" הנופלים לנדבה; והוסיפו התוספות [בתירוץ אחד] ראייה לכך מלשונו שאמר: "אין הקינין "מתפרשות" ולא אמר "נקבעות", אף שגם בעלמא רגיל להזכיר לשון קביעות לגבי קרבנות, ומשמע שאמר כן אף לענין דין מעות "סתומין" ו"מפורשין"; [וצריך ביאור, שהרי אף לענין הקביעות לחטאת או לעולה, לשון המשניות בכל מקום הוא "קן סתומה" ו"מפורשת"].

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אמר "מעות אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" ומת, דמי חטאת — ילכו לים המלח, והשאר — יביא חציו לעולה וחציו לשלמים. ומועלין בכולן, שאם השתמש בשאר הכסף כולו — הריהו חייב קרבן מעילה משום דמי העולה המעורבים בהם, ואולם אין מועלין אם השתמש במקצתן, שמא אותו הכסף שהוציא כסף של שלמים הוא, ואין מועלים בהם.

אם אמר "מעות אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי" — דמי עולה יביאו בהם עולה, ומועלין בהן. והשאר יפלו לנדבה מאחר ודמי חטאת מעורבים בהם, ומועלין, כלומר, חייבים קרבן מעילה אם השתמשו בכולן משום דמי החטאת המעורבים בהם, ואין מועלין אם השתמשו רק במקצתן, שמא אותו הכסף שהשתמשו בו של שלמים היו, ואין בהם מעילה.

א אמר רב הונא אמר רב: לא שנו חילוק זה בנזיר בין מעות סתומים ומפורשים אלא במעות שנועדו לקרבנות, אבל אם הפריש בהמה מסויימת לקרבנו — הרי היא כמפורשת, משום ששלושת קרבנות הנזיר שונים זה מזה, לחטאת — מביא נקבה, לעולה — זכר, ולשלמים איל בן שנתיים, ומובן מאליו מה מופרש לצורך מה, ולכן אם מתו הבעלים יהא דינו של כל קרבן כראוי לו: חטאת — תמות, כדין כל חטאת שמתו בעליה, עולה — תקרב עולה, ושלמים — יקרבו שלמים וייאכלו ליום אחד, ואינם טעונים לחם.

אמר רב נחמן: הא דאמרי [זו שאומרים] שאם הפריש בהמה הרי היא כמפורשת — לא שנו אלא דווקא כשהיא בהמה תמימה, שאותה עצמה יש להקריב, אבל אם הפריש בהמה בעלת מום, אפילו הפריש שלוש בהמות, נקבה, זכר, ואיל בן שנתיים, והן בעלות מום — הרי היא, כל אחת מהן, נחשבת כסתומה, שהרי אינו מקריב בהמה זו עצמה אלא מוכרה ומשתמש בדמיה, ודמים אלו לא נתפרשו. אבל נסכא [חתיכת כסף] — לא, שאם הפריש חתיכות כסף, הרי אלו נחשבות כמפורשות, שהרי כל אחת ניכרת לעצמה, וכל אחת מהן לצורך קרבן מסויים.

ורב נחמן בר יצחק אמר: אפילו נסכא [חתיכת כסף] נחשבת כמעות סתומות, אבל סואר [צבר] של קורות — לא, שאם הפריש שלושה צברים של קורות בנין לצורך קרבנותיו נחשב הדבר כמו מעות מפורשות. אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי לרב פפא: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] רב, רב נחמן ורב נחמן בר יצחק — האם משום דאמרי [שהם אומרים]: מעות ולא בהמה, ולא נסכא, מעות ולא סוורא, שהם סבורים שרק בענין מעות קיבלו במסורת דין סתומים, ואין לדמות לכך כל דבר אחר? אלא מעתה לפי זה צריך לומר גם מעות ולא עופות!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך גם כן] הוא הדין, ועופות אינם נחשבים כסתומים, אלא הא [זו] שאמר רב חסדא: אין הקינין (זוג עופות, תורים או בני יונה, שמביאים אחד מהם לעולה ואחד לחטאת) מתפרשות (נבדלות, מוגדרות) אלא אי [אם, או] בלקיחת בעלים, כאשר הבעלים קונים ומחליטים בשעת הקניה לייחד כל אחד לקרבן מסויים, אי [אם, או] בעשיית כהן שהכהן בזמן ההקרבה מחליט איזה לעולה ואיזה לחטאת. ומכאן מובן שהלוקח זוג עופות סתם — דינם כסתומים, ולכן יכול הכהן להחליט למה הוא מייעד כל אחד.

יש לשאול לפי דבריך: אמאי [ומדוע]? הא [הרי] דווקא במעות גמירין לה [למודים אנו דבר זה] ולא בדברים אחרים! ומדברי רב חסדא משמע שגם בעופות יש דין של סתומים, ואם כן אף בהמה, נסכא וסואר של קורות דינם כן!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If one said: This money is for my sin-offering and the rest is for the rest of my obligations of naziriteship, and he died, the money for the sin-offering is taken and cast into the Dead Sea, and as for the rest, he brings a burnt-offering with half of it, and half of it goes for a peace-offering. And one who benefits from all of it is liable for misuse of consecrated property, due to the value of a burnt-offering that is included in the money. But one is not liable for misuse of consecrated property if he benefits from some of the money, as the money he took is possibly that of the peace-offering, to which the prohibition against misuse does not apply.

If one said: This money is for my burnt-offering and the rest is for the rest of my obligations of naziriteship, the money for the burnt-offering goes for a burnt-offering, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. And the rest is allocated for communal gift offerings, as the sum includes the value of a sin-offering. And one who benefits from all of it is liable for misuse of consecrated property, due to the value of a sin-offering included in it, but one is not liable for misuse of consecrated property if he benefits from some of the money, as he might have taken the money for a peace-offering, as stated above.

§ Rav Huna said that Rav said: They taught only that there is a difference between unallocated and allocated money of a nazirite with regard to money designated for the purchase of offerings. However, if one designated an animal it is treated as allocated. A nazirite is obligated to bring three types of animals, a female sheep for a sin-offering, a male sheep for a burnt-offering, and a ram in its second year for a peace-offering. It is therefore evident which offering he had in mind when designating a particular animal. Consequently, if the owner died each offering is treated in the appropriate manner: The sin-offering must be left to die, like all sin-offerings whose owners have died; the burnt-offering is sacrificed as a burnt-offering; and the peace-offering is brought as a peace-offering, although it must be eaten in one day and does not require bread.

Rav Naḥman said: When they say that if one designates an animal it is considered as allocated, they taught this only if it is unblemished and is fit to be sacrificed itself. However, if one separated a blemished animal, even if he set aside the three required types, a female sheep, a male sheep, and a ram in its second year, each one is considered as unallocated. This is because one will not sacrifice the animals themselves but will sell them and use the money. However, this is not the case with regard to a bar of silver [naskha]. If one separated three silver bars they are considered allocated, as each is a distinct item, designated for a particular offering.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even a silver bar is considered unallocated; however, a pile [sevar] of beams is not. If he set aside three piles of construction beams for his offerings, they are treated as allocated money. Rav Shimi bar Ashi said to Rav Pappa: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., Rav, Rav Naḥman, and Rav Naḥman bar Yitzḥak, who say: Money and not an animal, and not a silver bar; and similarly, money and not a pile? Do they maintain that the halakha of unallocated funds applies only to money and not to other items? However, if that is so, one should likewise say that it applies to money and not birds.

And if you would say: So too, this is in fact the case, and birds cannot be considered allocated, but what about this statement that Rav Ḥisda said: Nests, i.e., a pair of turtle doves or pigeons, one for a burnt-offering and the other for a sin-offering, are considered allocated only by either the acquisition of the owner, if the owner designates each bird for a particular offering upon their purchase, or by the actions of the priest who decides which bird is for which offering when he sacrifices them. This clearly indicates that the birds are considered unallocated beforehand.

Therefore, the question arises: Why is this so? Didn’t we learn this halakha only with regard to money, whereas Rav Ḥisda’s statement indicates that birds are also considered unallocated? If Rav Ḥisda’s opinion is accepted, the same halakhot should also apply to animals, bars, and piles of beams.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והשאר לשאר נזירותי. דמי חטאת ילכו לים המלח. ובמת איירי ובתוס' תני בהדיא ומת:

ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן. לי נראה לאו דוקא בכולן אלא ברובן:

והשאר לנדבה. דדמי חטאת מעורבין בהן:

ומועלין בכולן. משום דמי חטאת ואין מועלין במקצתן דאין מעילה בדמי שלמים:

לא שנו אלא מעות. הא דאמר ר"י הלכה הוא בנזי' דיפלו לנדבה היינו דוקא במעות או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות אבל בהמה לא. שאם הפרישה בהמה בין א' בין ג' ואמר אלו לקרבנות נזירותי לא אמרי' אם מת או היפר דיפלו לנדבה. אלא הוי כחטאת מפורשת שנתערבה בעולה ושלמי' דימותו ואם דמים ילכו לים המלח. דלא נתקבל הלכה אלא למעות [או] בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. לא שנו אלא תמימה לא שנו דבהמה א). הוי' כמפורשת אלא תמימה לא מיירי בבהמות הראויות לקרבנות נזיר כגון כבש וכבשה ואיל. דא"כ היכי בעי רב שימי בר אשי לפלוגי בהא ולמימר דבהמה לא הוי' כמפורשת דהא מילתא דפשיטא היא. דא"א להיות בהם תערובת דכבשה על כרחיך חטאת היה וכבש עולה ואיל שלמים כדקאמר רשב"ג בסמוך הפריש ג' בהמות ולא פירש הראוי לחטאת תקרב חטאת. אלא מיירי בבהמה שאינה ראויה לקרבנות נזיר כגון ג' פרים או פר א' דכיון שאינה עומדת לימכר לאלתר שצריך לרעות עד שתסתאב כרבנן דר"ש דאמרי' בפ' ואלו קדשים המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב וכו' ר"ש אומר דתמכר בלא מום לא הוי כמעות והוי כמפורש' שנתערבה וכי מת או הפר לא תמות. אבל בעלת מום הוי' כמעות משום דעומדת לימכר מיד. והאי טעמא שייך לר"י דאית ליה הלכה היא בנזיר דאומר דוקא במעות נתקבלה ההלכה או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. ולר"ל דיליף לה מקרא איכא לפרושי בה טעמא דחיישי' שמא באריכות הזמן פירש אלו דמים לחטאת. וא"א שיקריבו מהם עולה הלכך ילכו לים המלח:

אבל נסכא לא. לא הויא כסתומה לפי שאין מוכרים אותה במעות אלא לוקחים ממנה בהמה לפי [שאין] שומתה ידועה ולא דמיה למעות. ולר"ל אינה נמכרת מיד עד שיחקרו לידע שומתה וצריך שהות ואיכא למיחש שמא פי' מחצית' או שלישיתה לדמי חטאת:

אפי' נסכא הוה כמעות משום דמוכרי' אותה לאלתר במעות או משום דהיא עצמה כמעות כיון שקונין בה ולר"ל נמי אין צריך שהות במכירתה אבל סואר של קורות לא קבוצת קורות שקנה קורות לבנין ונמלך למוכרן אינו מוכרן לאלתר עד שיזדמן לו אדם שצריך לבנות ויקנם ביוקר או יחליפו לו בדבר אחר:

מאי טעמא דרבנן הנהו אמוראי דאמרי מעות ולא בהמה ולא נסכא ולא סואר של קורות א"כ מעות גמירי ולא דבר אחר אלא מעתה מעות ולא עופות כלומר המפריש קן לחובתו ולא פירש איזו לעולה ואיזו לחטאת כדא' לעיל מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת לא יביא עולה לא יביא משום דחשבינן להו כמפורש ואין ידוע למה הכא נמי כיון דחשביתו לכל דבר מפורש חוץ ממעות. א"כ כשהפריש קן לחובתו הוי כמפורש. ואין הדבר ידוע ולא יוכלו הבעלים או הכהן לבררם שמא ישנה מעולה לחטאת ואם מת ימותו ולא אמרי' יקרבו עולות כדין סתומי' דאמרי' לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמי ליה ואע"ג דאמרי' אין מקייצין בעופות היינו שלא יקחו עולת העוף משופר נדבה. אבל אם העוף קדוש כבר מקיצין בו והכי אמרי' ט' טרף בקלפי. אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות וכו'. ואמאי והא מעות גמירי ולא דבר אחר וכיון שהפרישו הבעלים ולא פירשו הוי כמפורש שנתערבו והיאך נתפרשו בעשיית הכהן אלא ש"מ כהן יכול לבררם כדכתיב ולקח ועשה אלמא עופות כסתומים. וה"ה נמי בהמה ונסכא וסואר של קורות ואם מת או הפר לה בעלה יפלו לנדבה. ולר"ל פרי' הכי כי היכי דאמר בבהמה ונסכא וסואר של קורות משום דרגיל לשהותם חיישי' שמא פירש. ה"נ במפריש לחטאת או לעולה מסתבר נמי למיחש שמא פירש ואם מצת ימותו ולא אמר יפלו לנדבה וכן כל קן סתום לא יוכל להתברר עוד. אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין וכו' כדפי'. אלא שמע מיניה דלא חיישינן לשמא בירר וכן נמי בבהמה ונסכא וסואר. וקשה אדפריך מדרבנן לפרוך מכמה משניות דתנן בהן קן סתומה. אלמא דמתבררי' אח"כ אע"פ שהפריש סתומים וכ"ת כגון שהבעלים אומרים שלא בררו א"כ הא דרב חסדא נמי נוקי הכי:

תניא כוותיה דרבא אילו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יבי׳ חצין לעולה וחצין שלמים פי׳ דכיון דאין דמי חטאת ביניהם אע״פ שהן סתומים כמפורשין עבדי׳ להו:

ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן פי׳ משום שלמים דמעורבין ואיכא למימר הני מקצת שלמים הוו:

אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יבואו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן פי׳ השתא הוו הסתומין חטאת ושלמים והילכך יפלו לנדבה:

אלו לשלמיי והשאר לנזירותי דמי שלמים יבואו שלמים ואין מועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן בין בכולן במקצתן פיי׳ שהסתומין הן חטאת ועולה והילכך יפלו לנדבה ומועלין במקצתן שכולן הן בני מעילה דדוקא כשדמי חטאת אינן קריבין והולכין לים המלח אין מועלין בהן דהשתא דקרבי נדבה ומועלין בהן בספרים כתוב אמר רבה אם נפלו דמי חטאת מביניהן ומפרש דכיון דנפלו מביניהן כשיעור דמי חטאת אמרי׳ הנהו הוו דמי חטאת ושאר׳ כמפורשין הוו ולוקחין בחצין עולה ובחציין שלמים ואינו נ״ל דא״כ מאי תני׳ כוותיה דרבה בבריית׳ תני כשיפרש אלו לחטאתי אבל אם נפלו מן הסתם מני דתלינן ואמרי׳ אלו היו דמי חטאת:

אמר ר״ה א״ר חנינא ל״ש אלא מעות אבל בהמה הרי הוא כמפורשין פי׳ דוק׳ אם הניח מעות סתומין ולא פירש אזלי לנדבה אבל אם הניח שלש בהמות אע״פ שלא פירש זו לחטאת וזו לעולה וזו לשלמים כמפורשין דמיין והאחת תמות והאחת תקרב עולה והאחד שלמים:

אמר רב נחמן אמר רב הא דאמרת בהמה הרי הוא כמפורשת ל״ש אלא תמימה אבל בעלת מום הרי הוא כסתומה פי׳ אם הוא תמימה הרי הן מזמנות מאיליהן אע״פ שהוא לא פירש שהנקבה ראיי׳ לחטאת והזכר לעולה והאיל לשלמים וכדאמר רשב״ג בנזיר חי אמר נמי ר׳ חנינא בנזיר מת אבל אם הן בעלת מום כיון דלדמי קיימין כמעות סתומין דמי וכולן יפלו לנדבה:

אבל נסכא לא פי׳ שאם הניח שיש חתיכות כסף אין דינן כסתומין אלא אע״פ שנא פי׳ כמפורשת דמיין וישליך האחת לים המלח והאחת יביא בה עולה והאחת שלמים שהבהמות בעלת מום בודאי למכור קיימי הילכך אין חילוק ביניהן לבין המעות אבל נסכא לאו להימכר קיימא ובאחת יקח חטאת ובאחת שלמים ורב נחמן דידיה אמר אפילו נסכא כמעות סתומין הויין דמה לי מעות מה לי נסכא אבל סבר לא דוודאי הסוור הן כמפורשת וה״ה לכל המטלטלין דבכל אחת יקח בהמה אחת:

א״ל רב שימי בר אשי לר״פ מ״ט דרבנן דאמרי מעות לאו נסכי מעות לא סוור אלא מעתה מעות ולא עופות והא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ואמאי הא מעות חמורין לה פי׳ היכי אמר רב חסדא שאינן מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים שיאמר זה אני קונה לחטאתי וזה לעולתי או בעשייתה כהן אבל אם קנאן סתם אין להן דין מפורשין אלא דין סתומין ואם מת יפלו לנדבה והא מעות גמירי אלא מדרב חסדא ילפינן דאפילו עופות נמי סתומין הוו וה״ה סיור ונסכא ובהמה דכל מידי דלא פירש סתומין הוו:

ומועלין בהם בכולן. בעולה מעורבת בהן בכולן לאו דוקא אלא כל זמן שהיו ביחד. ואין מועלין במקצתם בחצין לבד שמא כולהו שלמים נינהו. וזה כפירוש רש"י ז"ל:

לא שנו אלא מעות. הא דאמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר דיפלו לנדבה היינו דוקא במעות או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. אבל בהמה לא שאם הפריש בהמה בין אחת בין שלש ואמר אלו לקרבנות נזירותי לא אמרינן אם מת או הופר דיפלו לנדבה אלא הוי כחטאת מפורשת שנתערבה בעולה ושלמים דימותו. ואם מכרן דמים ילכו לים המלח. דלא נתקבלה הלכה אלא למעות או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות:

לא שנו אלא תמימה. לא שנו דבהמה הוי כדמפורשת אלא תמימה. לא מיירי (אלא) בבהמות הראויות לקרבנות נזירות כגון כבש וכבשה ואיל. דאם כן היכי הוה בעי רב שימי בר אשי לאפלוגי בהא ולמימר דבהמה לא הוי כמפורשת דהא מלתא דפשיטא היא דאי אפשר להיות בהם תערובת דכבשה על כרחין חטאת היא וכבש עולה ואיל שלמים. כדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בסמוך הפריש שלש בהמות ולא פירש הראוי לחטאת תקרב חטאת. אלא מיירי בבהמה שאינה ראויה לקרבנות נזירות כגון שלשה פרים או פר אחר דכיון שאינה עומדת לימכר לאלתר שצריכה לרעות עד שתסתאב כרבנן דר' שמעון דאמרי בפרק ואלו קדשים המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב כו' ר' שמעון אומר תמכר בלא מום לא הוי כמעות והוי כמפורשת שנתערבה וכי מת או הפר לה תמות. אבל בעלת מום הויא כמעות לפי שעומדת לימכר מיד. והאי טעמא שייך לר' יוחנן דאית ליה הלכה היא בנזיר דאמר דוקא במעות נתקבלה ההלכה או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. ולריש לקיש דיליף לה מקרא איכא לפרושי בה טעמא דחיישינן שמא באריכות הזמן פירש אלו דמים לחטאת ואי אפשר שיקריבו מהם עולה הלכך ילכו לים המלח.

אבל נסכא לא. לא הויא כסתומה לפי ששומתה ידועה ולא דמיא למעות. ולריש לקיש אינה נמכרת מיד עד שיחקרו לידע שומתה וצריך שהות ואיכא למיחש (שמא) שמא פירש מחציתה או שלישיתה לדמי חטאת.

אפילו נסכא. הויא כמעות משום שמוכרין אותה לאלתר במעות או משום דהיא עצמה מעות כיון שקונין בה. ולריש לקיש נמי אין צריך שהות במכירתה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל סוורא של קורות לא. קביצת של קורות יחד לא הוי כמעות. כך היא סברא שהבעלי בתים מקבצין קורות לצורך בנין שלהם ואין דרך למוכרן אלא באין ומחללין את קדושתייהו על הבהמות. תוספי הרא"ש ז"ל: מאי טעמייהו דרבנן. הנהו אמוראי דאמרי מעות ולא בהמה ולא נסכא ולא סוורא של קורות אם כן מעות גמירי ולא דבר אחר. אלא מעתה מעות ולא עופות כלומר המפריש קן לחובתו ולא פירש איזה לעולה ואיזה לחטאת הוי כמפורש אחד לעולה ואחד לחטאת ואין הדבר ידוע. ואם מת ימותו. וגם אין הבעלים יכולין לברר ולומר זו לעולה וזו לחטאת כדאמרינן לעיל מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי. רצה להביא בהן חטאת לא יביא עולה לא יביא משום דחשבינן להו כמפורשין ואין ידוע למה. הכא נמי כיון דחשבתו לכל דבר חוץ ממעות אם כן כשהפריש קן לחובתו הוי כמפורש ואין הדבר ידוע ולא יוכלו הבעלים או הכהן לבררם שמא ישנה מעולה לחטאת. ואם מת ימותו ולא אמרינן יקרבו עולות כדין סתומין דאמרינן לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה. ואף על גב דאמרינן אין מקיצין בעופות היינו שלא יקחו עולת העוף משופר נדבה אבל אם העוף קדוש כבר מקיצין בו. והכי אמרינן ביומא בפרק טרף בקלפי אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין כו'.

ואמאי והא מעות גמירי ולא דבר אחר. וכיון שהפרישו הבעלים ולא פירשו הוו כמפורשין שנתערבו והיאך יתפרשו בעשיית הכהן. אלא שמע מינה כהן יכול לבררם כדכתיב ולקח ועשה. אלמא עופות כסתומין והוא הדין נמי בהמה ונסכא וסוור של קורות. ואם מת או הפר לה בעלה יפלו לנדבה. ולריש לקיש פריך הכי: כי היכי דאמרת בבהמה ונסכא וסואר של קורות משום דרגיל לשהותן חיישינן שמא פירש הכי נמי במפריש קן כיון שעומדין אחד לחטאת ואחד לעולה מסתבר נמי למיחש שמא פירש. ואם מת ימותו ולא אמרינן יפלו לנדבה. וכן כל מפריש קן סתום לא יוכל עוד להתברר. אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין כו' כדפרישית. אלא שמע מינה דלא חיישינן לשמא בירר וכן נמי בבהמה ונסכא וסואר של קורות. וקשה דאדפריך מדרב חסדא ליפרוך מכמה משניות דתנן בהן קן סתומה אלמא דמתבררין אחר כך אף על פי שהפרישן סתומין. וכי תימא כגון שהבעלים אומרים שלא בררו אם כן הא דרב חסדא נמי נוקי הכי. ועוד האיך נחוש שמא ביררן כיון שהוא עצמו מביאן לכהן ולא אמר לו זו חטאת וזו. עולה. וי"ל דדעת המקשה דאין שום דבר מתפרש אלא בשעת הפרשה או בשעת עשייה ולא בנתיים. והכי פריך אלא מעתה ולא עופות. אם הפריש עופות סתומין ומת נמי חיישת שמא אחר כך ביררן וימותו. והאמר רב חסדא כו' אלמא דאין דבר מתפרש אלא או בשעת הפרשה או בשעת עשייה וכן בהמה ונסכא וסואר של קורות נמי אין מועיל בירור אחר שהקדישו. וכן משמע ביומא בפרק טרף בקלפי דלאו דוקא בעופות קאמר רב חסדא אלא בכל קרבנות. ובקיצור הוה מצי למיפרך למאי דקאמר דחייש בבהמה ונסכא שמא בירר אחר כך והאמר רב חסדא כו'. אלא דניחא ליה למפרך מעופות אעופות.

תד"ה אבל בהמה. וא"ת סוף סוף קשה כו' מהמקדיש זכר לדמי נסכים. כצ"ל:

תד"ה אלא. תו לא מיפרקי דאין לעופות פדיון כו'. כצ"ל:

בא"ד (בסה"ע) ומת קודם הקרבה כו' דלא יהבינן להו דין דסתומין לענין זה שיקריב כו' חטאת. תימה איך יוכל להקריב חטאת לאחר מיתה. כי מש"כ המפרש לעיל (כא ב) דבחטאת העוף לא גמרינן שתמות במיתת בעליה כבר צווחו עליו וע"ש בב"ר:

גמ' אבל סוורא של קורות. נ"ב בלשון משנה סואר בכ"מ:

תוס' ד"ה אבל בהמה הרי היא כמפורשת כו' מהמקדש זכר לדמי נסכים כצ"ל:

תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי כו'. את השאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים דכיון דאמר אלו לחטאתי כמי שאבדו דמי וכמי שנפרדו דמי והשאר הוי להו כמפורשין: ומועלין בכולן. בכל השאר דבשאר יש עולה ובעולה איכא מעילה: ואין מועלין במקצתן. דאיכא למימר של שלמים הן ובשלמים ליכא מעילה לפני זריקת דמים: דמי עולה יביא בהן עולה והשאר יפלו לנדבה. דכל היכא דמעורב חטאת ביניהן כסתומין דמי: ומועלין בכולן. משום דמי חטאת שביניהם ואי קשיא והא אמרינן דמי חטאת לא נהנין ולא מועלין לא קשיא דהא דתני מתני' לא נהנין ולא מועלין בדמי חטאת משום דמת ואין ראויין להקרבה אבל כי לא מת מועלין בדמים שהרי ראויים להקרבה: ולא במקצתן. [שמא] שלמים הן: אבל בהמה הרי היא כמפורשת. שאם מת והניח ג' בהמות הרי היא כמפורשת משום דאית ביה היכר דהך דהויא נקבה לצורך חטאת והאי דהוי זכר עולה והאי דהוי איל בן ב' שנים לצורך שלמים וכיון דהויין להו כמפורשין חטאת תמות ושלמים יקרבו כדברי מתני': ל''ש אלא תמימים. וכה''ג דפרשינן: אבל בעלת מום. אם מת והניח ג' בהמות בעלי מומין כיון דלאו להקרבה קיימי אלא לדמיהן דסתמא דמילתא לצורך דמים הפרישו וכמעות סתומין דמיין ויפלו כולן לנדבה: אבל נסכא. אם הניח ג' חתיכות כסף הוו להו כמפורשין הניח ג' חתיכות כסף כדי לקנות באחת מהן חטאת ובאחת מהן עולה ובאחת מהן שלמים דמי חטאת ילכו לים המלח: ור''נ בר יצחק אמר אפילו נסכא. כסתומין דמי הואיל וראויין לעשות מהן מעות אבל ג' סואר של קורות כמפורשין דמי חד לחטאת וחד לעולה וחד לשלמים: מ''ט דרבנן. דרב [נחמן ורב] יצחק דאמרי מעות הוו כסתומין ולא נסכא ולא סואר של קורות אי משום דמעות גמירי לה דהוו כסתומין אבל מידי אחרינא לא: אלא מעתה ולא עופות. מסתמא הוו להו כמפורשין: וכ''ת ה''נ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות כו' בלקיחת בעלים. מן השוק שאם נאכל אחד מהם או פרח לאויר העולם קודם עשיית כהן יביא זוג לשני אלא ש''מ מדעופות הויין להו כסתומין . וכדרב חסדא בהמה וסואר של קורות נמי הויין להו כסתומין:

תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח. [ובמת] מיירי ובתוספ' (פ''א דמעילה) גרסי' בהדיא ומת: והשאר חציו לעולה וחציו לשלמים. דודאי עומדין לשניהם דכיון דאמר והשאר לשאר נזירותי הוי כאילו אמר לקרבנות נזירותי דאינו יכול [להביא מכל] המעות א' מהן או עולה או חטאת כדפרישית (לעיל עמוד א' ד''ה ולאפוקי) [ואין לו תקנה עד] שיביא [ב'] בהמות ומחלל המעות עליהם ואומר בכל מקום שיש בהם דמי עולה יהיו מחוללים על בהמה זו וכי גמירי דיפלו לנדבה היינו דוקא כשדמי חטאת מעורבים בהן ומועלין בכולן אם נשתמש בדמי עולה שיש בהם מעילה ולאו דוקא בכולן דה''ה ברובן דא''א (אי) דליכא בהן דמי עולה ואין מועלין במקצתן דשמא כל הנך מעות דשלמים נינהו ובדמי שלמים אין מועלין מידי דהוה אשלמים מחיים: והשאר יפלו לנדבה. שהרי דמי חטאת מעורבין .. בהן והלכה היא בנזיר ולר''ש בן לקיש כדאית ליה: ומועלין בכולן. בשביל דמי חטאת המעורבין בהן והן בני מעילה: ואין מועלים במקצתן. כי אותו מקצת ראוי לבוא כולו שלמים והקשה הר''ם [דלמה] לא ימעלו אפילו במקצת כיון דנופלין כולן לנדבה דהיינו עולת קיץ למזבח משתמש לה בדמי עולה וצריך לומר דעד שעת הקרבה שמקריבו לעולה לא נפק משם שלמים שהיו עליהם עד הנה: אבל בהמה הרי היא כמפורשת. ולכאורה איירי בבהמה דחזיא ליה לנזיר כמו כבשה שקריבה חטאת וכבש שקרב עולה ואיל שקרב שלמים וכמפורשין דקאמר רב הונא היינו שיקריב כל אחד קרבנו כדיניה וקמ''ל רב הונא נהי דלא פירש זה לחטאת זה לעולה זה לשלמים מ''מ קריבי כל חד וחד כי דיניה ולא נראה דא''כ מאי קמ''ל רב הונא והא מתני' היא דמייתי בסמוך רשב''ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש כו' ועוד דמסתמא איירי רב הונא בהך מיעוטא דבהמה דממעט נמי ממעות דהיינו נסכא וסואר קורות דלא חזי להקרבה לכ''נ דאיירי בבהמה דלא חזיא לנזיר כגון ג' פרים או ג' שעירים דבנזיר איל וכבש וכבשה הוא דאיכא והא דקאמר רב הונא כמפורשת ר''ל כמפורש' בתערובת מאותן כולן כמו שבמפורשין דלעיל גבי אלא אפילו לחטאתו ולעולתו ולשלמיו מפורשין הן דהוי פירושו מפורשים בתערובת דמיין והולכין לאיבוד וא''ת כיון דמיירי בבהמה דלא חזיא לנזיר בהקרבה כדפרישי' אלא כגון שלשה פרים או שלשה שעירים מה לי בעלי מומין מה לי בתמימים כי היכי דבעלי מומין חשיב סתומין הכי נמי בתמימים וי''ל דתמימים ודאי אע''ג דלא חזיא להקרבה לנזיר כ''א לדמי מ''מ חל עליה קדושת הגוף [דאינה] נפדית בלא מום מידי דהוה אמקדיש זכר לדמיו שלא הקדיש הדבר עצמו לעולה אלא לקנות בדמיו לעולה דהיינו לדמי עולה דקדוש קדושת הגוף ואם תאמר ומי דמי התם בידו להקדישן קדושת הגוף לעולה גופה אבל הכא אין בידו להקדישן לנזירות דהא לא חזיא כדפרישית וי''ל דסבר לה כרבנן דתמורה (דף יט:) דאמרי המפריש נקבה לאשם אע''ג דלא חזיא לאשם שהוא בא זכר מ''מ חל עליה קדושת הגוף דבעי מום לפדות עליה ואם תאמר סוף סוף קשה דמאי שנא תמימים דהכא וההוא דתמורה (דהני) דהמפריש נקבה לאשם מהמקדיש זכר. לידי נסכים דלא נחתא ליה קדושת הגוף כדאמרינן בשבועות (דף יא.) משום דגופיה לא חזיא לנסכים וי''ל דלא דמי דהתם לא חזי כלל לשום נסכים שבעולם אבל תמימים דהכא ונקבה דתמורה נהי דלא חזו לקדושת הגוף דהאי קרבן שהפריש עליו מ''מ ראוי לקרבן אחר ה''נ בבהמה וא''ת ונהי דנחתא עלייהו קדושת הגוף ובעיא מום לפדות עליו סוף סוף לדמי קיימי א''כ מאי שנא תמימים וי''ל דשנא ושנא דבעלת מום ראויה לימכר מיד ולקנות קרבנות נזיר ג' בהמות הצריכים לו אבל תמימים לא חזיא לימכר מיד כדפרישית דבעי מום לפדות עליו ואיכא שהייה ופר''ת כיון דשהה אצלו לזמן מרובה חיישינן אולי נתן לבו להזכיר שם חטאת על אחת מהם אך לא בירר והוי כאומר לחטאתו ולעולתו ולשלמיו דהוו מעורבין בתערובת והוליכו לאבוד ויש להוסיף ולתת טעם דמעות ובעלת מום דחזו ליה לאלתר ולקנות בהן הקרבנות עצמן הצריכין לנזיר לכך ליכא למיחש שמא נתן לבו לפרש בתערובת דלמה יפרש בלבו בתערובת הואיל ובידו לפרש ולברר מיד כשיקנה הקרבנות ענין הצריכין לנזיר אבל היכא דאיכא שהייה ליכא למימר הכי: אבל נסכא לא אבל סואר קורות לבנות. האי אבל קאי אמתני' דקתני מעות סתומין יפלו לנדבה ועלה קאי דוקא המעות אבל הפריש ג' נסכות או ג' קורות אין להם דין סתומין אלא דין מפורשין בתערובת דהולכין כולן לאבוד וטעמא משום שהייה כדפרישית דאין דרך למכור כספיו מיד עד שימצא אדם הצריך להם וימכרם ביוקר לר''נ נסכא נמי חשיב סתומין שפעמים שקונין מיד אבל קורות דרך להשהות עד שימצא אדם הצריך לקנותם לצורך הבנין: אלא [מעתה] מעות ולא עופות. לכאורה משמע דמיירי בעופות דלא חזי להקרבה כגון אווזין ותרנגולין דומיא דנסכא וסואר קורות דממעט נמי לעיל ממעות וא''א לומר כן דאווזין ותרנגולין לשום קרבן לא חיילא קדושת הגוף עליהן ויכול למוכרן לאלתר בלא מום והוי להו בהמה בעלת מום דחשיב לעיל כמעות ועוד דההוא דרב חסדא דמייתי עלה מיירי בתורין ובני יונה וה''נ יש לפרש הנך עופות בתורין ובני יונה וא''ת סוף סוף הא בנזיר קיימינן ובנזיר לא חזו כלל ואינהו נמי הוו להו לגבי נזיר כמו אווזין ותרנגולין וי''ל כיון דחזי לשום קרבן חיילא קדושת הגוף עלייהו מידי דהוה אפרים ואשעירים דפירשנו לעיל ומיהו אכתי קשה דאי חיילא עלייהו קדושת הגוף תו לא מיפרקי (דמיו) דאין לעופות פדיון אפילו כשיפול בהם מום א''כ אין ראוי לנזיר כלל לא לימכר ולא להקריב קרבנותיו ועוד דההיא דרב חסדא דמייתי עלה מיירי בחייבי קינין משמע דהאי פירכא נמי בחייבי קינין לכך נ''ל דמיירי ודאי קינין כמו זב וזבה וכיוצא בהן וגם בחייבי קינין דשייך בהו דין סתומין כמו בנזיר כדאמרינן לעיל הילכתא האמור בנזיר וכל דדמי ליה כמו בחייבי קינין א''נ מיתוקם נמי אפילו בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין חד לחטאת וחד לעולה דבטמא נמי הילכתא כדמשמע בשילהי פירקין וה''פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין ובני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומין לענין זה שיקריב הכהן אי זה שירצה חטאת ואי זה שירצה עולה לפי דבריך שאתה אומר מעות דוקא הוו סתומין ולא בהמה

נזיר כו ע"ב - טקסט הדף

דף כו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד