נזיר לב ע"א

ואת אחד עשר:
גמ' מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א''כ מונה בהן איסור כימים שנהג בהם היתר ר' יוסי אומר דיו שלשים יום אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה איבעית תימא ר' יוסי ואיבעית תימא רבנן איבעית תימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת ואיבעית תימא רבנן לא תימא משעה שנזר אלא אימא כמשעה שנזר: נשאל לחכמים והתירוהו וכו': א''ר ירמיה מדב''ש נשמע לדבית הלל לאו אמרי ב''ש הקדש בטעות הוי הקדש כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר לב''ה נמי אע''ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה''מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה: אמר מר אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי כו': איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו ולא כוונתו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ''ש כוונתו אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו דקאמרי בית שמאי לבית הלל אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ואישתיקו בית הלל לימרו להון מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון דק''ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה לא כל שכן ולא היא דהקדש בדעתא דמריה תלי:
מתני' מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הרי זה נזיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

הוא גם זה שחידש וקידש את הטלה התשיעי ואת הטלה אחד עשר, בלבד! והיינו חידוש מיוחד חידש כאן הכתוב, שהיות והתשיעי והאחד עשרה סמוכים הם במנינם לעשירי, הרי אם יארע ויטעה המונה, ויקרא לטלה הסמוך לעשירי [מלפניו ולאחריו] בשם עשירי, תחול עליו קדושה [אם כי לא קדושת מעשר].

אך על שאר הטלאים, שלא חידש הכתוב, לא חלה קדושה כלל!

ואם כן, אי אפשר ללמוד ממעשר בהמה שהקדש טעות הוי הקדש, לפי שבמעשר בהמה עצמו לא נאמר שחל הקדש טעות בשאר הטלאים.

גמרא:

שנינו במשנתנו שנזיר אשר שתה יין במשך ימי נזירותו, מונה את ימי נזירותו "משעה שנדר".

ומניחה עתה הגמרא, שכוונת המשנה לומר שהוא מונה נזירותו כרגיל, כאילו לא שתה יין, ואינו צריך לנהוג איסור של שתיית יין בתורת קנס כנגד הימים בהם שתה יין.

ולכל היותר, אפשר לבאר כי זה שאמרה המשנה "מונה משעה שנדר", הכוונה היא שמונה חלק מהימים ששתה בהם יין, אך אינו צריך לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין בתורת קנס.

והוינן בה: מני מתניתין? כדברי מי נשנית משנה זו? -

והרי לא בשיטת רבי יוסי היא, ולא בשיטת רבנן היא!

דתניא: מי שנדר נזירות, ועבר על נזירותו, ושתה יין, ובא לפני בית דין להשאל על נזירותו [או שבא למקדש להביא את קרבנות נזירותו] -

קונסים אותו על שעבר על דיני נזירותו -

וככן, אין נזקקין לו, בית דין לא מאפשרים לו להשאל על נזירותו [או שאם רצה להביא את קרבנותיו, לא נותנים לו להקריבם], אלא אם כן יהיה מונה בהן, נוהג איסור בשתיית יין, כמנין כל הימים שנהג בהם היתר.

כגון, מי שקיבל נזירות של מאה יום, ומתוכם הוא שתה יין במשך ששים יום, קנסו אותו חכמים, שעליו לנהוג עתה איסור בשתיית יין במשך ששים יום.

רבי יוסי אומר: כיון שנהג ימי נזירות במשך ארבעים יום, וקיים בכך הנהגת נזירות כראוי במשך תקופה של שלשים יום, הנקראת "נזירות מועטת", דיו שנקנסנו באיסור שתיה של שלשים יום בלבד, ולא נקנסנו בכל ששים היום.

אך אם קיבל עליו נזירות מועטת של שלשים יום, ושתה יין במשך כמה ימים, עליו לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין, כדי שתהיה הנהגת נזירות במשך שלשים יום לפחות!

ומעתה, אם נאמר שכוונת המשנה "מונה משעה שנדר", היא לומר שנוהג בחלק מן הימים איסור של שתיית יין, אך אינו נוהג כנגד כולם, תיקשי -

אי, אם משנתנו בשיטת רבנן היא, שאינם מחלקים בין נזירות מרובה לנזירות מועטת כרבי יוסי, אלא בכל ענין הם קונסים אותו לנהוג איסור בשתיית יין כנגד כל הימים ששתה בהם יין, קשיא אם מדברת המשנה במי שקיבל עליו נזירות מרובה ^[1] של מאה יום, ובחלקם שתה יין, מדוע אין הוא צריך לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין?

וכל שכן אם נעמיד אותה שקיבל נזירות מועטת של שלשים יום, ושתה יין במשך עשרים יום, שלדברי חכמים קונסים אותו במשך עשרים יום שלא ישתה בהם יין, ואילו במשנתנו אינו נקנס אלא בחלקם.

שהרי אפילו רבי יוסי מודה, שכיון שלא נהג שלשים יום בנזירות כראוי, קנסו אותו חכמים שינהג איסור בשתיית יין כנגד כל הימים ששתה בהם יין.

אי רבי יוסי, קשיא אם נעמיד את משנתנו במי שקיבל על עצמו נזירות מועטת, שאפילו לפי רבי יוסי קונסים אותו כנגד כל הימים ששתה יין, ואילו משנתנו קונסת אותו רק בחלק מן הימים.

ומתרצת הגמרא:

איבעית תימא משנתנו לפי רבי יוסי היא, ואיבעית תימא משנתנו לפי רבנן היא.

ומבארת הגמרא: איבעית תימא משנתנו רבי יוסי היא, יש לחלק ולומר:

כאן, שאמר רבי יוסי שמונה רק חלק מהימים ששתה בהם יין, בנזירות מרובה, של מאה יום, שהיות וקיים נזירות במשך שלשים יום, וקנסנו אותו בשתיית יין במשך שלשים יום, דיו בכך.

כאן, במשנתנו מדובר בנזירות מועטת, שלא קיים נזירות שלשים יום כראוי, ולכן חייב לנהוג איסור כנגד כל הימים ששתה בהם יין.

ואיבעית תימא רבנן, ולא תימא, אל תאמר במשנתנו "משעה שנזר", שמשמעותו לנהוג רק חלק מהימים ששתה בהם יין, אלא אימא "כמשעה שנזר", שצריך לנהוג איסור כמנין כל הימים ששתה בהם יין.

שנינו במשנה: נשאל לחכמים והתירוהו, והיתה לו בהמה מופרשת, תצא ותרעה בעדר.

אמר ירמיה ממה דאמרו בית שמאי, נשמע לדבית הלל.

לאו, הלא אמרי בית שמאי, הקדש בטעות הוי הקדש, ובכל זאת אמרו כאן, כיון דאיגלאי מילתא למפרע עתה, דלאו שפיר נזר, תצא הבהמה שהפריש לקרבנו, ותרעה בעדר.

אם כן, לבית הלל נמי נאמר, כי אף על גב דאמרי בית הלל שתמורה בטעות הויא תמורה, הני מילי היכא דאיתיה לעיקר הקדש. שהקרבן הראשון, שממנו המירו לבהמת החולין, עדיין קיים.

אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש, שנשאל על הקרבן הראשון ונעשה חולין, איתעקר נמי הקדושה מקרבן התמורה, כי הוברר הדבר עתה למפרע שלא היה קרבן ראשון, וממילא לא חלה קדושה על קרבן התמורה.

אמר מר במשנתנו:

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי שהוא מקודש

איתמר: נחלקו אמוראים בחידוש התורה שגם התשיעי והאחד עשרה מתקדשים, אם טעה וקרא להם עשירי. האם המדובר דוקא בטעות, או גם אם קרא לתשיעי עשירי במכוון, חידשה תורה שהתשיעי מתקדש.

מעשר בהמה, שחידשה בו תורה שגם התשיעי שהונף עליו השבט כעשירי, מתקדש -

רב נחמן אמר: טעותו מקדשתו, ולא כוונתו.

שאם ידע המונה שהוא תשיעי, ובכוונה קראו עשירי במקום תשיעי לא חידשה תורה שהוא מתקדש.

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: טעותו מקדשתו, וכל שכן כוונתו, שלא היתה טעות בהקדשו, וידע המקדיש שהוא תשיעי.

אמר ליה רבא לרב נחמן: לדידך, דאמרת טעותו ולא כוונתו -

אם כן, הא דקאמרי בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, ששלשתן מקודשין.

ומוכח שהקדש טעות הוי הקדש.

ואישתיקו בית הלל מלענות להם על טענתם מיניה וביה, אלא רק טענו נגדם מדוע לא מתקדשים השמיני והשתים עשרה, והביאו ראיה שזה חידוש מיוחד בסמוכים למעשר.

הרי לדבריך יכלו בית הלל לפרוך את ראיתם של בית שמאי מיניה וביה, ולימרו להון: מה למעשר, שכן התשיעי אינו נעשה קדוש אם הקדישו כעשירי בכוונה, ביודעו שהוא תשיעי, אלא כל הקדשו בתשיע חל רק בטעות, שאינו יודע שהוא תשיעי אלא חושב שהוא עשירי!

וזה עצמו ראיה שחידוש התורה הוא באופן מיוחד במעשר בהמה, ואין ללמוד ממנו למקום אחר, שהרי בכל מקום אחר, אם הקדיש בכוונה חל הקדשו!

אמר רב שימי בר אשי: היינו טעמא דלא אמרי להון בית הלל טעם זה לבית שמאי, היות והיו עונים להם בית שמאי דקל וחומר הוא ללמוד מכאן להיפך:

מה מעשר בהמה בטלה התשיעי, שאינו קדוש אם נעשה בכוונה, בכל זאת קדוש כשנעשה בטעות.

הקדש במקום אחר, שקדוש בכוונה, לא כל שכן שיהיה קדוש בטעות!

אך ממשיך רב שימי, ואומר: ולא היא!

קל וחומר זה שהיו טוענים בית שמאי, אינו קל וחומר נכון, ואין ממנו פירכא לבית הלל, היות דהקדש - בדעתא דמריה תלי. בדעת הבעלים תלתה התורה את ההקדש, ולא בטעותם, לפי שכך אמרה תורה "איש אשר יקדיש את ביתו", שמשמע מרצונו ומדעתו.

ומעשר בהמה חידוש הוא, ואין ללמוד ממנו.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בענין שאלה על הנזירות בפתח של "נולד".

ונחלקו חכמים ורבי אליעזר בכמה מקומות במסכת נדרים, האם יכול האדם להשאל על נדרו, ב"פתח" על דבר שאירע לאחר נדרו, ואין הוא מצוי שיקרה, הקרוי "נולד".

לדעת חכמים, ההיתר שבפתח לחרטה על נדר, בנוי על כך שיכול הנודר לומר, אילו בשעה שנדרתי הייתי מעלה בדעתי דבר זה, לא הייתי נודר, ונמצא שלא הייתי שלם בדעתי כשנעלם ממני הדבר הזה, כי אילו הייתי בדעה צלולה, הייתי מעלה בדעתי אפשרות שכזאת, ואז לא הייתי נודר. ונמצא כאילו נדר בטעות, עקב החסרון בשלמות דעתו בשעת הנדר.

אך מאורע שאינו מצוי ושעדיין לא התרחש, הקרוי "נולד", אין זה פתח לומר שלא הייתי בדעה שלימה כיון שלא העליתי בשעת הנדר בדעתי אפשרות שכזאת, כי גם אדם בדעה צלולה אינו חושב על התרחשות מאורע שכזה בעתיד.

ורבי אליעזר חולק, וסובר שגם פתח של נולד הוא פתח טוב להתרת נדר.

מי שנדר בנזיר, והיו לו בהמות בשעה שנדר, והיה בדעתו לנדור משום שיש לו אפשרות להביא את הבהמות הללו לקרבן נזירותו.

והלך להביא את בהמתו, ומצאה שנגנבה הבהמה -

אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר, ורק אחרי קבלת נזירותו נגנבה הבהמה, הרי זה נזיר.

ואינו יכול להשאל על נדרו בפתח של "נולד", שאילו היה יודע שלאחר קבלת נזירותו תיגנב בהמתו הוא לא היה נודר, כי גניבה היא מאורע לא מצוי, ולא היה צריך להעלותו בדעתו.

הערות

^[1] לפי גירסת התוספות לקמן לג ב ד"ה דתניא.

ואת אחד עשר, שהיא גזירת הכתוב הנלמדת מריבוי המילים שגם אלה מתקדשים. ואין הקדש חל עליהם משום הטעות, אלא משום גזירת הכתוב.

א גמרא שנינו במשנה כי מי שנדר נזירות ובא לפני חכם ואסרו מונה נזירותו משעה שנדר, ומחשיב בכלל זה ימים שלא נהג נזירות. ושואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי אינה לא כדעת ר' יוסי ולא כדעת רבנן [חכמים].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שנדר ועבר על נזירותו ושתה יין — אין נזקקין לו חכמים להתיר את נדרו אם בא להישאל, ולא להשלים את נזירותו בהקרבת קרבנות, אלא אם כן מונה בהן ימי איסור כימים שנהג בהם היתר, ואחרי שנוהג כהלכה ככל ימי הנזירות שביטל אז מותר להישאל לו, או מתירים לו להביא קרבנותיו. ר' יוסי אומר: דיו שלשים יום. שאם עבר על נזירותו שלושים יום או יותר רק אז נוהגים בו דבר זה (ר"ת). ומעתה, כשיטתו של מי היא משנתנו?

אי רבנן [אם כדעת חכמים] קשיא [קשה] מענין של נזירות מועטת, שלשיטת חכמים אינו יכול למנות בשום מקרה משעת הנדר, אלא צריך להוסיף ימים כימים שעבר ונהג היתר, ואפילו היתה זו נזירות מועטת — מכל מקום צריך להוסיף ימים. אי [אם] לדעת ר' יוסי, אף שבנזירות מועטת שנהג היתר בפחות משלושים יום, אינו מצריך להוסיף ימים ומונה משעה שנדר, כמשנתנו, מכל מקום קשיא [קשה] מענין של נזירות מרובה! שאף לדעתו צריך להוסיף ימים!

ומשיבים: איבעית תימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כדעת ר' יוסי היא, ואיבעית תימא רבנן [ואם תרצה אמור שכדעת חכמים] היא. ומפרטים: איבעית תימא [אם תרצה אמור] כשיטת ר' יוסי: כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת, כלומר, יש להבין את משנתנו דווקא במקרה שעבר על נזירותו פחות משלושים יום.

ואיבעית תימא רבנן [ואם תרצה אמור ששיטת חכמים היא משנתנו], וצריך לתקן קצת את לשון המשנה, לא תימא [תאמר] שהוא נוהג איסור משעה שנזר, אלא אימא [אמור] כמשעה שנזר, כלומר, עליו למנות נזירות ככל הזמן שעבר משעה שנזר. והם ממש דברי חכמים.

ב שנינו במשנה "נשאל לחכמים והתירוהו והיתה לו בהמה תצא ותרעה בעדר ". אמר ר' ירמיה: מכלל דברי בית שמאי, שאף הם מסכימים להלכה זו, נשמע [נלמד] גם לדברי בית הלל. לאו אמרי [האם אין אומרים] בית שמאי שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, ומכל מקום כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר [שהתברר הדבר שלא יפה] נזר והתבטל הנדר מעיקרו — תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר.

אף לבית הלל נמי [גם כן], אף על גב דאמרי [אף על פי שהם אומרים] שמי שעושה תמורה שממיר בהמת קדשים בבהמה אחרת בטעות, הויא [הריהי] תמורה — הני מילי היכא דאיתיה [דברים אלה אמורים דווקא כאשר ישנו] לעיקר הקדש ולכן יכול לעשות תמורה. אבל היכא דמיתעקר [במקום שנעקר] עיקר הקדש, שנשאל לחכמים והתירו את נדר ההקדש הראשון, ואין עוד ממשות בקדושה שהתפיס בה — איתעקר נמי [נעקרת גם כן] התמורה והריהי חולין.

ג אמר מר [החכם, בית שמאי] במשנה: וכי אי [אין] אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי שהוא מקודש. ובענין זה איתמר [נאמר] שדנו אמוראים: מעשר בהמה, רב נחמן אמר: דווקא טעותו היא שמקדשת אותו, ולא כוונתו, שאם ידע שתשיעי הוא, ובכוונה קרא לו "עשירי" כדי לקדשו — אין זה מועיל. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: טעותו מקדשת, וכל שכן כוונתו, אם נתכוון במפורש לקרוא לתשיעי (או לאחד עשר) "עשירי" הגם שידע שאינו עשירי.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] כי טעותו היא המקדשת את התשיעי ולא כוונתו, מה דקאמרי [שאומרים] בית שמאי לבית הלל במשנתנו כדי להוכיח להם שהקדש בטעות הקדש הוא: וכי אי [אין] אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, ואישתיקו [ושתקו] בית הלל ולא סתרו את הקושיה הזו מתוך עצמה, אלא ענו באופן אחר.

לשיטתך לימרו להון [שיאמרו להם] לבית שמאי תשובה לגוף הדבר: אין ללמוד ממעשר להקדש רגיל, שהרי מה למעשר — שכן אינו קדוש בכוונה, שאם נתכוון על כל התשיעי, העשירי והאחד עשר לקרותם עשירי, אין בכך כלום ואינם קדושים בקדושת מעשר, ולפיכך אין מכאן ראיה להקדש שעיקר קדושתו בכוונה היא.

אמר רב שימי בר אשי: היינו טעמא [זהו הטעם] שלא אמרי להון [אמרו להם] תשובה זו, שכן נראים הדברים היפך זה, שכן קל וחומר הוא: מה מעשר שאינו קדוש בכוונה — קדוש בכל זאת על ידי טעות, הקדש שקדוש בכוונה — לא כל שכן שיתקדש בטעות?!

ודוחים: ולא היא (ואין הדבר כן) שאין זה קל וחומר, שכן הקדש בדעתא דמריה תלי [בדעת בעליו הוא תלוי] ולכן אינו יכול להתקדש על ידי טעות. אבל המעשר איננו הקדש מתוך דעת הבעלים ורצונם, אלא על פי חשבון, שהעשירי למנין הבהמות הוא קודש.

ד משנה מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו שהפריש לצורך קרבן הנזירות ומצאה (גילה) שנגנבה, והוא מתחרט עכשיו על עצם הנזירות שקיבל על עצמו משום שאין לו עתה בהמה להקריב. אם עד שלא (לפני) נגנבה בהמתו נזר — הרי זה נזיר, ואין זה פתח להתיר את נדרו, שאין מתירים נדר בשל מאורע ששינה את מצב הדברים לאחר זמן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the eleventh. It is a Torah edict that the consecration takes effect with regard to those two animals. Therefore, one cannot infer from this case that an erroneous act of consecration takes effect.

GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna, when it rules that one whose request to dissolve his vow was rejected by a halakhic authority counts the duration of his naziriteship from the moment he took the vow, including the days on which he did not observe the halakhot of naziriteship in practice? The Gemara responds: It is neither the opinion of Rabbi Yosei, nor that of the Rabbis.

As it is taught in a baraita (Tosefta Nedarim 1:6): With regard to one who took a vow of naziriteship and later transgressed his vow of naziriteship by drinking wine, the halakhic authorities do not attend to his request to dissolve his vow, nor do they let him complete his term as a nazirite by sacrificing offerings, unless he counted, i.e., observed, days of the prohibitions of naziriteship for the same number of days in which he behaved with permissiveness concerning the restrictions of a nazirite. Only after he observes the prohibitions of naziriteship for the number of days that his observance lapsed will a halakhic authority hear his request for dissolution, or allow him to bring his offerings. Rabbi Yosei says: Thirty days is enough for him. He is required to observe additional days of naziriteship only if he transgressed his vow of naziriteship for thirty days or more.

The Gemara elaborates: Which of these opinions might correspond to that of the mishna? If it is that of the Rabbis, it is difficult with respect to a short naziriteship, i.e., a standard term of naziriteship, which lasts for thirty days. The Rabbis maintain that he cannot include all the days from the time he took the vow even if his naziriteship was short. They hold that he must add days corresponding to the days that he failed to observe the halakhot required of a nazirite. If it is that of Rabbi Yosei, although he agrees that one who transgresses his vow of naziriteship for a short period of less than thirty days need not add to his term, it is nevertheless difficult with regard to a lengthy naziriteship, as even Rabbi Yosei rules that in such a case the individual must observe naziriteship for additional days.

The Gemara answers: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and if you wish, you can say it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara explains: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with Rabbi Yosei: Here, the baraita is speaking of a lengthy naziriteship; there, the mishna is referring to a short naziriteship. In other words, the mishna refers only to one who transgresses his vow of naziriteship for less than thirty days.

And if you wish, you can say that the mishna follows the opinion of the Rabbis, by emending its wording: Do not say that he must observe naziriteship from the time that he vowed; rather, say: Like from the time that he vowed. That is, he must count his naziriteship corresponding to the time that has elapsed since he took his vow, exactly as stated by the Rabbis.

§ The mishna taught that with regard to one who requested of the halakhic authorities and they dissolved the vow for him, and he had already separated an animal for a nazirite offering, it shall go out and graze among the flock. Rabbi Yirmeya said: From the ruling of Beit Shammai one can learn a halakha with regard to the opinion of Beit Hillel. Is it not the case that Beit Shammai say that an erroneous act of consecration is considered consecration, and yet once the matter is revealed that his vow of naziriteship was not right, i.e., it has been dissolved, the animal is considered non-sacred and shall go out and graze among the flock.

Rabbi Yirmeya continues: According to the opinion of Beit Hillel as well, even though they say that a substitution of a consecrated animal for another performed in error is a valid substitute, this applies only when the initial consecration, i.e., the consecration of the first animal, is in effect, in which case a substitution can take place. However, in a situation where the initial consecration has been uprooted, i.e., a halakhic authority dissolved the vow pertaining to the first consecration, the first animal is no longer consecrated, and therefore the substitute is also uprooted, i.e., the animal remains non-sacred.

§ The Master said in the mishna: Don’t you concede with regard to one who called the ninth animal: Tenth, that it is consecrated? It was stated that amora’im engaged in a dispute concerning this point. With regard to the animal tithe, Rav Naḥman said: It is consecrated in the above manner only if it resulted from his error, but not from his intentional declaration. If the owner was aware that it was the ninth animal and called it: Tenth, on purpose, his consecration is ineffective. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: His error consecrates the animal, and all the more so his intentional declaration, i.e., if he called the ninth or eleventh animals: Tenth, in full knowledge that they were not the tenth.

Rava said to Rav Naḥman: According to your opinion, that you say it is only his error that consecrates the ninth animal and not his intentional declaration, consider that Beit Shammai said the following to Beit Hillel in the mishna as proof that erroneous consecration is valid: Don’t you concede that if he called the ninth: Tenth; the tenth: Ninth; and the eleventh: Tenth, that all three are consecrated? And Beit Hillel were silent in face of this question.

However, according to your opinion, let Beit Hillel say to Beit Shammai: While it is correct that an erroneous act of consecration takes effect with regard to animal tithe, one cannot learn the halakha of other types of consecration from there, as what is unique about tithe is that it is not consecrated if his declaration concerning the wrong animal was intentional, whereas other types of consecration are typically the result of a purposeful act. Since other types of consecration take effect with intent, an erroneous act of consecration is not considered consecration.

Rav Shimi bar Ashi said: This is the reason that Beit Hillel did not say that answer to Beit Shammai, as one can argue in the opposite manner, by saying that it is an a fortiori inference: If tithe, which is not consecrated when he acts intentionally, is nevertheless consecrated if he acted erroneously; with regard to other types of consecration, which are consecrated intentionally, is it not all the more so that an act of erroneous consecration should render an item consecrated?

The Gemara rejects this argument: And this is not so, as this a fortiori inference is flawed, as consecration depends on the intention of the owner, and therefore it cannot apply when done in error. By contrast, the animal tithe is not consecrated through the intention of its owner but merely by counting, as every tenth animal is consecrated.

MISHNA: With regard to one who took a vow of naziriteship and went to bring his animal which he set aside for his nazirite offering and discovered that it was stolen, and due to the need to separate an additional animal now regrets having taken his vow, if he took a vow of naziriteship before his animal was stolen, he is a nazirite, as a vow cannot be dissolved as the result of a later event.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מני מתני' דקתני מונה משעה שנדר ולא קנסינן ליה. אין נזקקין לו להתיר נזרו או להביא קרבנותיו אא"כ מונה איסור כימים שנהג בהם היתר:

ר' יוסי אומר דיו ל' יום. כגון אם נזר ק' יום ושתה ס' יום יין דיו אם קונסין אותו שימנה מן הס' [שלשים יום] וישלים עליהם מ' יום ויביא קרבנותיו:

ה"ג אי רבנן קשיא נזיר מרובה פי' אף נזיר מרובה דבין מרובה בין מועטת קאמרי דסותר הכל ואי ר' יוסי קשיא נזיר מועטת נהי דבנזיר מרובה איכא למימר דמתני' לא פליגא אר' יוסי דהא דקתני מונה משעה שנדר הכי קאמר מונה מקצת ממה שנדר ואינו סותר הכל אבל בנזיר מועטת איירי מתני' קשיא לר' יוסי:

איבעי' אימא ר' יוסי כאן בנזיר מרובה מתני' וסותר מקצת מה שנדר כאן בנזיר מועטת קאמר יוסי דסותר הכל:

כמשעה שנדר דסותר הכל ומונה ימים אחרים כאותו שעה עליהם:

(דקאמר) [לאו אמרי] בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא [וכו'] (איכא) [כיון] דאיגלאי מלתא דטעות הוה מעיקרא ע"י התרת חכם או שאומר לו החכם דלאו נדר הואי תצא ותרעה בעדר ה"ה לב"ה בתמור' אם המיר בהמה בבהמה ואח"כ נשאל על הראשונ' פקעה [ממנה] קדושת תמורה:

טעותו ולא כונתו אם היה יודע שהיה תשיעי וקראו עשירי לא קדש. ואישתיקו להו ב"ה לאו דוקא אלא שלא ידעו להשיב מיניה וביה אלא הביאו ראיה מח' וי"ב. מה למעשר שאינו קדוש בכוונה כשאר הקדשות. הלכך על כרחך גזרת הכתוב הוא וחדוש הוא ולא ילפי' מיניה. היינו טעמא דלא אמר וכו' לפי שאם היו ב"ה אומרים תשובה זה לא היו מקבלים אותה כי אם היו אומרים אדרבה ק"ו והוא:

ולא היא [הקדש] בדעתיה דמריה תליא סיומא דמילתא דרב שימי היא. כלו' ודאי אין זה ק"ו דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמאריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו ובמעשר דוקא גזירת הכתוב כמו שהראו ב"ה פנים לדבריהם מח' וי"ב:

מי שנדר בנזיר ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותן בהמות והלך להביא בהמתו ונגנבה ומחמת זו מתחרט על נזירות:

גמרא אין נזקקין לו. להתיר נדרו או להביא קרבנותיו אלא אם כן מונה איסור בימים שנתן בהם היתר.

ר' יוסי אומר דיו שלשים יום. כגון אם נזר מאה יום ושתה ששים יום יין דיו אם קונסין אותו שימנה מן הששים שלשים וישלים עליהם ארבעים יום ויביא קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין נזקקין לו. להתיר את נדרו אלא קנסינן ליה עד שימנה ימים באיסור שלא ישתה יין (בימים) כימים שנהג בהן היתר ואז מתירין לו לפוטרו מן הקרבן בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת. כגון אם אמר הריני נזיר שלשים יום או נזיר סתם ושתה יין ארבע ימים או שני ימים אין עולין לו מן המנין אלא ימנה עוד שלשים יום ולא ישתה בהם יין. וכן בנזירות מרובה אם נדר מאה יום ושתה בהם יין (אותו יין) אותן ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו למנין מאה יום אלא ימנה מאה יום שלימים בלא שתיית יין. וכן אם מנה מקצת קודם שעבר אחרים ימנה על הראשון וישלים מאה:

אמר ר' יוסי דיו שלושים יום. ודאי אם לא קבל עליו אלא שלשים כל ימים ששתה בהן אין עולין לו אלא ימנה שלשים שלא ישתה יין בין הכל בין בראשונה בין באחרונה. אבל בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה בהן שלשים יום או ארבעים דיו אם קנסינן ליה שלשים יום למנות בלא שתיית יין אף על פי שאין עוד לבא שלשים יום עד חמשים מכל מקום בעינן לכל הפחות שלשים יום בלא שתיית יין בדין נזירות. ואם מחמשים יום שנדר עבר ושתה עשרים יום עולין כולן למניינו וימנה עוד שלשים שיש לבא עד חמשים ודיו כיון דסתם נזירות איכא בלא שתיית יין.

מני אי רבנן קשיא נזירות. דאמרי הימים שנהג בהם היתר לא יעלו לו מן המנין. והוא הדין בנזירות מרובה דלימא רבנן דאין עולין לו כלל. אלא נזירות מועטת נקט משום דצריך למנקט לר' יוסי נזירות מרובה דהוי רבותא. ואי ר' יוסי קשיא גם נזירות מרובה דאמר דימים שספר אין עולין לו בין שלא מנה שלשים יום בלא שתיית יין. וכל שכן נזירות מועטת דאין עולין לו כלל. ומתניתין קתני מונה משעת שנדר דמשמע עולין לו הן רב הן מעט:

איבעית אימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת. בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה עשרים יום כיון שיש עוד לבא שלשים יום מנזירות יעלו לו כל הימים שנהג בהם היתר ולא קנסינן ליה. ומלתא דר' יוסי דקניס בנזירות מועטת. והוא הדין דמצי למימר דר' יוסי קניס אף בנזירות מרובה כי ליכא שלשים יום בלא אותן הימים שנהג בהן היתר. אלא נזירות מועטת היא מלתא דפסיקא דכי לא נדר אלא שלשים יום כל ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו כלל אלא ימנה עד שיהא שלשים יום בלא שתיית יין כלל. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

דקאמרי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש. כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא. והיכא דאיגלאי מילתא דטעות הואי מעיקרא על ידי התרת חכם או שאמר לו החכם דלאו נדר הוא תצא ותרעה בעדר. הוא הדין לבית הלל בתמורה אם המיר בהמה בבהמה ואחר כך נשאל על הראשונה פקעא נמי קדושת תמורה.

ולא היא בדעתיה תלי. סיומא דמלתיה דרב שימי היא. כלומר ודאי אין זה קל וחומר דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו. ובמעשר דוקא גזרת הכתוב הוא כמו שהראו בית הלל פנים לדבריהם משמיני ושנים עשר:

רש"י ד"ה ה"מ. אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה כו'. עי' מל"מ פ"א מהל' תמורה שתמה על פירושו:

ואחד עשר שיהא מתקדש בשבט שעבר עליהן בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו טעה והניח השבט על השמיני ועל שנים עשר וסקרו בסיקרא מי יש בהקדשו כלום אלא מה טעם מקודשין תשיעי ואחד עשר שאותו כתוב שקידש את העשירי קידש את התשיעי ואחד עשר אבל לא שמיני ושנים עשר דהכי אמרינן בפ' בתרא דמס' בכורות (דף ס:) ת''ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים ת''ל וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קודש עשירי לרבות את כולן יכול שאני מרבה אף ח' ושנים עשר אמרת מה עשרה בסמוך לו אף כל בסמוך לו יצאו ח' וי''ב: גמ' אא''כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר. שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח''כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה: רבי יוסי אומר דיו שלשים יום: מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת. דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה''ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת: אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה. דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח''כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום: איבעית תימא רבי יוסי. מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא''ל ר' יוסי לת''ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני': ואיבעית תימא כרבנן. ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד''א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי''ל דכל בד''א אינו אלא לפרש כלומר דת''ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש: א''ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל. דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה''נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות: הני מילי. דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה: אמר מר אי אתם מודים כו'. מתני' היא אבל לשון ירושלמי כך הוא: טעותו ולא כוונתו. כשטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי הוי הקדש אבל אם נתכוין לכך לא הוי הקדש (אבל מעשר דבחושבנא תליא מילתא בין בטעות בין בכוונה הוי קדוש): ואישתיקו בית הלל. דלא מהדרי להו מגופיה דמילתא דלימרו להו מה למעשר לכך הקדישו בטעות דהוי הקדש: שכן אינו קדוש בכוונה. שאם נתכוין על שלשתן להחליף ולקרותן בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעות הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא מדלא קמהדרי להו הכי ש''מ דאית להו לב''ה דטעותו וכ''ש כוונתו וקשיא לרב נחמן: אמר רב שימי. לעולם טעותו ולא כוונתו והאי דלא אמרו להון הכי דא''כ יפה כח לב''ש דקאמרי להו מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש כו' לא כ''ש: ולא היא. דהאי ק''ו לא מצי למיהדר להו ב''ש: דהקדש בדעתיה דמריה תלי. שאינו קדוש אלא בכוונה לדעת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר בחושבנא תלי קדוש אפי' בטעות ולעולם אימא לך מדלא מהדרי להו ב''ה לב''ש מה למעשר שכן אינו בכוונה דאית להו לב''ה דטעותו וכ''ש כוונתו וקשיא לרב נחמן: מתני' והלך להביא את בהמתו. שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה: אם עד שלא נגנבה בהמה נזר. אע''פ שעכשיו נגנבה ובא לפני חכם לפתוח לו ולומר אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר ואמר לאו ה''ז נזיר שאין פותחין לאדם בנולד:

ומינה נילף דהקדש בטעות חל והא דשלשתן מקודשין היינו טעמא כדדרשי' בפ' בתרא דבכורות (דף ס:) מוכל מעשר בקר וצאן כל שהוא עשירי או שקרא שם עשירי אבל שמיני או י''ב לא דאין המעשר מקדש אלא הסמוך לו ומיהו אין זה טעם העיקר של ב''ש שהרי דחויה ראיה זו אלא טעמא דב''ש כדמפרש בגמרא דיש לומר דילפינן מתמורה: אמרו להן לא השבט קדשו. כלומר אין מתקדשות . על ידי טעות [שהניח] השבט וקורא עליה שם מעשר דמה אם הניח השבט על השמיני או על השנים עשר לא עשה כלום אלא דמשום טעות לא כלום אלא גזירת הכתוב היא ולא משום טעות דהא אינו מקדש אלא הסמוך לו וגזירת הכתוב היא ואין ללמוד משם לשאר הקדש: מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו. פירוש לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב לא הייתי נודר שאין לי במה לקנות קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה הבהמה נדר בנזיר אע''פ שלסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע''י חרטה זו לומר לו אילו היית יודע שסוף בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו נולד שנגנבה אחר קבלת הנדר ותנן בנדרים (דף סד.) [או] שהיה [משיא כו'] וכן ההוא דחורבן בהמ''ק בסמוך דהוי נולד ואם תאמר והא מדחשבינן בכל דוכתי פתח כי אמר ליה אדעת מה שנדר ואמאי והא נולד הוא שהרי לא היה בשעת נדר אותו פתח כמו גבי נגנבה ויש לומר בענינים שרגילין לבא אח''כ שפיר מסיק ליה אדעתיה בשעת הנדר וכי נדר דעתו היה שאם יבא עליו אחד מאלו הדברים שיתבטל נדרו וכדאמרינן בנדרים (דף כג.) רגילין אפיקורסים לצער רבנן אבל בנגנבה וכן חורבן נולד דלא שכיח ולא איבעי לאסוקי אדעתיה בשעת נדרו פן יחרב הבית ולכך גמר ונדר בלבו בכל ענין שיהיה נזיר ואפילו תגנב בהמתו לפי שסבור בלבו שלא תגנב ולכך אין פותחין לו בנולד זה: