והשאלה היא: מהו הדין מותר למינקט ומיכל מינייהו [לקחת מחיטין אלו עצמן ולאכול מהן], האם נאמר כי כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו [כמי שהן מוטלות בכד נחשבות, והתירן] העומר, שהרי הונף העומר לאחר שנקצרו, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [קרקע], והן כזרועות שלא השרישו ונאסרו. לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א אמר רבא אמר רב חסא, בעי [שאל] ר' אמי: אותם דברים שאמרנו שאין להם אונאה, האם אונאה בשיעור שתות דווקא אין להם, אבל ביטול מקח בטעות גדולה יותר יש להן, או אין להן? אמר רב נחמן: הדר [חזר] ואמר רב חסא, כי פשיט [פתר] ר' אמי עצמו ואמר: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם. ר' יונה אמר דבר זה על הקדשות, ר' ירמיה אמר על קרקעות, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של ר' יוחנן אמרו: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] דין זה על הקדשות, כל שכן שהוא הדין על קרקעות, אבל מאן דאמר [מי שאומר] על קרקעות, אבל על הקדשות לא אמר. וכדברי שמואל, שאמר שמואל: הקדש השוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל. משום שבעצם אין כלל בהקדש דין אונאה, ולכן מתחלל אפילו בכל שהוא.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: אם היה קודש בעל מום, שהחליף בו בהמה אחרת, הרי הוא עצמו יצא לחולין, שנפדה על ידי כך, וצריך לעשות לו דמים. כלומר, לחשב את מחירו, ולהוסיף כדי דמיו להקדש. ועל כך אמר ר' יוחנן: יצא לחולין — דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים — מדבריהם שחכמים תיקנו שצריך להוסיף לו דמים עד כדי ערכו. וריש לקיש אמר: אף צריך לעשות לו דמים מן התורה.

ומעתה נברר, במאי עסקינן [במה בדיוק עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] שההבדל בין הערך הממשי, ובין הבהמה שנתנה כתמורה ופדיון, היה בכדי אונאה ולא יותר — בהא לימא [בכך יאמר] ריש לקיש כי צריך לעשות לו דמים דבר תורה? והתנן [והרי במשנתנו שנינו]: אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות!

אלא ודאי הכוונה שהיה הפרש ביניהם כדי ביטול מקח, האם בהא לימא [בכך יאמר] ר' יוחנן שצריך לעשות לו דמים רק מדבריהם? והאמר [והרי אמר] ר' יונה דבר זה על הקדשות ור' ירמיה אמר על קרקעות, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של ר' יוחנן אמרי [אומרים]: אונאה אין להם, אבל ביטול מקח יש להם! ומשיבים: לעולם תפרש שכאן היה הבדל בכדי ביטול מקח, ואיפוך [והפוך] את השיטות, שמה שייחסו לר' יוחנן, אמרו ריש לקיש, ומה שייחסו לריש לקיש באמת דברי ר' יוחנן הם.

במאי קמיפלגי [במה הם חולקים], מה יסוד מחלוקתם? בהלכ שקבע שמואל, שאמר שמואל: הקדש שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל. מר אית ליה [חכם זה, ריש לקיש, יש לו, מקבל] את דברי שמואל, ולכן אמר שההקדש כבר נפדה מדין תורה, ומר לית ליה [חכם זה, רבי יוחנן, אין לו, אינו מקבל] את דברי שמואל.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את דברי שמואל, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה סבור], שמה שאמר שמואל הקדש שחיללו כוונתו: בדיעבד אין [כן], אבל לכתחילה — לא יעשה כן. ומר סבר [וחכם זה סבור] שלאו דווקא חיללו בדיעבד, אלא אפילו לכתחלה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר את הקושי באופן אחר: לעולם מדובר כאן שהיה ההבדל בהקדש בכדי אונאה ולא יותר ולא תיפוך [תהפוך] את שיטות ר' יוחנן וריש לקיש, אלא בשיטת רב חסדא קמיפלגי [חלוקים הם]. שאמר רב חסדא: מאי [מה פירוש] שהקדשות אין להם אונאה — כוונתו: אינן בתורת אונאה, שאין חלים עליהם דיני האונאה הרגילים, אלא דינים חמורים יותר.