סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: יש רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש! ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם ברייתא זו חזקה יותר ממשנתנו] דאוקימנא [שהעמדנוה והסברנוה] שמדובר בתורת אונאה, כלומר, בפרטי דין אונאה ולא בעקרון. הכי נמי [כך גם כן] נסביר את הברייתא: יש רבית ודין אונאה להדיוט, ואין רבית ודין אונאה להקדש.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש היינו דקתני סיפא [זה ששנוי בסופה] של אותה ברייתא: זה חומר בהדיוט מבהקדש?! והרי לפי הסבר זה הדבר להיפך, חומר בהקדש מבהדיוט! ומשיבים: ביטוי זה נוגע רק על ארבית, שמותר לגבות רבית מן ההקדש. ושואלים עוד: ליתני נמי [שישנה גם כן]: זה חומר בהקדש מבהדיוט —על אונאה אם מונה את ההבדלים בין הקדש והדיוט!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? בשלמא [נניח] כשהוא אומר זה חומר בהדיוט מבהקדש יש בכך חידוש. ועוד, שזה ותו לא [ולא עוד]. אלא הקדש, וכי יכול אתה לומר "זה חומר" ותו לא [ולא יותר]? והרי הקדש חמור מחולין בהרבה דברים!

א כיון שהוזכר הדבר בברייתא, שואלים: רבית של הקדש היכי דמי [איך היא בדיוק]? אילימא דאוזפיה [אם תאמר שהלווהו] הגזבר לאדם פרטי כסף הקדש מאה במאה ועשריםוהלא אסור להשתמש בהקדש לצרכי חולין, ונמצא כי מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר עם נתינת הכסף, הרי מיד יצאו מעותיו לחולין על ידי המעילה, והוו להו [והרי נעשו] של הדיוט, ויש בהם דין רבית כשאר הדיוטות!

אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]כגון שקיבל עליו אדם לספק למקדש סלתות מארבע סאין בסלע, ועלה המחיר, ועמדו מחירי הסלתות משלש בסלע. וכדתניא [וכפי ששנויה ברייתא]: המקבל עליו לספק סלתות מארבע, ועמדו משלש, בכל זאת מספק מארבע, שהרי כך קיבל עליו. ואולם אם אירע להיפך, שקיבל עליו משלש, וירד המחיר, ועמדו מארבעמספק מארבע. ונמצא איפוא שיש בכך כעין רבית, שיד הקדש על העליונה, ואף שבכגון זה אסור להדיוט — מותר להקדש.

רב פפא אמר: יכול שיהא דין רבית בהקדש גם באופן פשוט: הכא [כאן] באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן [עוסקים אנו] וכדברי שמואל. שאמר שמואל: בונין את בנייני המקדש בחול, כדי לא לבוא לידי מעילה בקודש בתהליכי הבנין, ואחר כך מקדישים. ולכן יש לפי שעה לגזבר בידו רכוש שסופו להיעשות רכוש של קודש, אך בינתיים הוא חול, וכספים אלה השייכים להקדש, רשות לגזבר לעשות בהם כראות עיניו ואפילו להלוותם לאחרים.

ב שנינו במשנה שארבעה דברים שנמנו בה אין בהן תשלומי כפל. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה... אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו" (שמות כב, ח). ודרשו: "על כל דבר פשע" הרי זה כלל: "על שור, על חמור, על שה, על שלמה"פרט, "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה "חזר וכלל.

ואם כך, יש בפסוק כלל ופרט וכלל. ולפי כללי מדרש ההלכה, אי [אין] אתה דן עניינו של פסוק זה, אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורשדבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) ממוןאף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה.

ולכן יצאו קרקעותשאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו) לקרקעות לענייני הלכה רבים. יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטליןאין גופן ממון, ואין הם אלא ראיה להתחייבות ממקרא, ואילו לענין הקדשות, אמר קרא [הכתוב] שם "רעהו" (שם), ונלמד מכך: רעהו ולא הקדש.

ג שנינו שאין בדברים אלה תשלומי ארבעה וחמשה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו של דבר]? ומסבירים: תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא תשלומי שלשה וארבעה. וכיון שכבר הוכחנו מן הכתוב שאין בהם כפל, לא חל עליהם דין ארבעה וחמשה.

ד שנינו במשנה כי שומר חנם אינו נשבע על דברים אלה. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים..." (שמות כב, ו–ז). ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "כסף או כלים"פרט, "וגנב מבית האיש"חזר וכלל.

ואם כן הרי זה כלל ופרט וכלל, ופסוק זה אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורשדבר המטלטל וגופו ממוןאף כל דבר המטלטל וגופו ממון דינו כך,

יצאו קרקעותשאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] "רעהו" (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

ה עוד שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם, אם נגנבו דברים אלה או אבדו מרשותו. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומסבירים: תנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור, או שה, וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה אין רואה... ואם גנוב ייגנב מעמו ישלם לבעליו" (שמות כב, ט–יא). ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "חמור או שור או שה"פרט, "וכל בהמה לשמר"חזר וכלל.

הרי זה כלל ופרט וכלל, ואי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורשדבר המטלטל וגופו ממוןאף כל דבר המטלטל וגופו ממון.

הרי יצאו קרקעותשאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] "רעהו" (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

ו למדנו איפוא את המקור בתורה להלכות אלה שנזכרו במשנה, ועתה באים לבררן לגופן. נאמר במשנה זו ששומר חנם אינו נשבע על גניבה ואבידה. ורמינהו [ואנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בני העיר ששלחו את שקליהן שנותנים בחודש אדר לצורך המקדש, לירושלים, ונגנבו השקלים או שאבדו,

אם משנתרמה התרומה של הכסף במקדש, לפי שהיו מכניסים את כל השקלים שהגיעו לחדר מיוחד, ששם היו תורמים (מרימים ומקדישים) מהם חלק עבור צרכי הקרבנות של החודשים הבאים, ותרומה זו היתה כדי לשתף את כל ישראל בקרבנות הציבור,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר