בשעה שהיתה שאולה מתה, והוא טוען איפוא שיש להחזיר לו דמי הפרה. והלה השואל־השוכר אומר: איני יודע מתי אירע הדבר, במקרה כזה חייב לשלם.

לעומת זאת, אם השוכר אומר: שכורה מתה, או ביום שהיתה שכורה מתה, או בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה, בעל הבהמה, אומר: איני יודע — פטור.

זה אומר בוודאות: השאולה היא שמתה, וזה אומר: השכורה היא שמתה — ישבע השוכר ששכורה מתה.

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו.

א גמרא ומדייקים: שמעת מיניה [למד אתה מכאן] ממשנה זו שאם בא אדם ותבע מחבירו: מנה לי ביד ך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע, אומר: איני יודע — חייב לשלם לו.

ושואלים: לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לדברי רב נחמן; דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: בא לחבירו ואמר לו "מנה לי בידך" והלה, הנתבע, אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: במקרה זה הנתבע חייב לשלם. רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים] שהוא פטור!

ודוחים: כאן יש להסביר כדאמר [כפי שאמר] רב נחמן במקרה אחר: כגון שיש עסק שבועה ביניהן. כלומר, בין הטוען והנטען יש גם התדיינות אחרת, שבשלה חייב הנתבע להשבע. ולכן, מאחר שהנתבע יש עליו חיוב שבועה, וכאן אינו יכול להשבע — שהרי איננו יודע — לכן חייב לשלם. שמי שנתחייב שבועה ואינו רוצה או אינו יכול להשבע — משלם, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] — כגון שיש עסק שבועה ביניהם.

ושואלים: היכי דמי [אין הוא בדיוק] ענין זה של עסק שבועה? ומשיבים: כדברי רבא,