אהני [הועילה] הכתיבה לגירעון, כלומר, אם יפחתו דמי המשכון יוכל המלוה לקבל את שאר חובו מנכסי הלווה.

ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי יוסי אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, כלומר, שנהגו לכתוב אותה כמו שכותבים שטר מלוה כדיוקו — גובה מלוה, שכאשר מגיעה הכתובה להיגבות — גובים בה את הסכום הכתוב בה. ואילו מקום שנוהגים לכפול, שהיו מקומות שנהגו לכפול את הסכומים הכתובים בכתובה לכבוד הכלה כדי שייראה שהיא מכניסה לבעלה ממון רב ואף הוא מתחייב על סכומים גדולים — במקרה כזה גובה רק מחצה מן הסכום הכתוב.

מספרים: נהרבלאי גבו תילתא [היו גובים שליש], משום שבמקומם היו נוהגים לכפול את הסכומים פי שלוש. ואילו מרימר מגבי נמי שבחא [היה גובה גם את השבח], כלומר, גם אותם הסכומים שאבי הכלה מוסיף לשבח ולכבודה, היה גובה בדיוק ככתוב בכתובה.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבמקום שהיו נוהגים לכפול היה גובה מחצה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שגובה בדיוק כפי שכתוב, הרי זה באופן דקני מיניה [זשקנה ממנו], שעשה קנין על הסכום הכתוב, ופירושו של דבר שקיבל על עצמו סכום זה, אף כי לא קיבל אותו בפועל. הא [זה] שאמרנו שגובה רק כפי הנהוג הרי זה באופן שלא קני מיניה [קנה ממנו].

מסופר, שרבינא הוסיף ומשבח וכתיב לברתיה [וכתב שבח כנהוג וכתב לבתו בכתובתה]. אמרו ליה [לו]: נקני מיניה דמר [נקנה ממנו, מאדוני], כלומר, נעשה קנין על כתובה זו. אמר להו [להם]: אי מקנא [אם לקנות] — לא מיכפל [אכפול] את הסכום, אי מיכפל [אם לכפול] — לא מיקנא [לקנות].

א אגב ענין זה מסופר, ההוא גברא [אדם אחד] שאמר להו [להם] ליורשיו לפני מותו: הבו [תנו] לה ארבע מאה זוזי לברתי [מאות זוזים לבתי] בכתובתה. שלח רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לקמיה [לפני] רב אשי את השאלה הבאה: מה היתה כוונתו של אותו אדם? האם היתה כוונתו ארבע מאה דאינון תמני מאה [ארבע מאות ממש שהם שמונה מאות שכותבים ], או ארבע מאה זוזי דאינון מאתן [ארבע מאות זוזים בכתיבה שהם מאתיים]? אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו] אי [אם] אמר "הבו [תנו] לה" — הכוונה היתה ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה [ארבע מאות זוז שהם שמונה מאות], שהתכוון לתת לה ארבע מאות ממש. אי [אם] אמר "כתובו לה", הכוונה היתה ארבע מאה זוז דאינון מאתן [ארבע מאות זוז שהם מאתיים] שרצה שיכתבו סכום זה, שאין נותנין בפועל אלא את מחציתו.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת, אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו] אי [אם] אמר "לכתובתה", יש לפרש: ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה [ארבע מאות זוז ממש שהם שמונה מאות בכתיבה], שכוונתו היתה שלצורך הכתובה נתן סכום זה. ואי [ואם] אמר "בכתובתה" משמע שחשב על הסכום הכתוב בכתובה, וצריך לתת ארבע מאה זוזי דאינון מאתן [ארבע מאות זוז שהם רק מאתים בפועל].

ומעירים: ולא היא (ואינו כן), לא שנא [אינו שונה] כשאמר "לכתובתה" ולא שנא [אינו שונה] כשאמר "בכתובתה" אין נותנים אלא ארבע מאה זוזי דאינון מאתן [ארבע מאות זוז בכתובים שהם בפועל מאתיים], עד דאמר [שיאמר] "הבו [תנו] לה" סתמא [סתם] בלי לפרש שהוא לצורך הכתובה.

ב מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] קבל ארעא מחבריה [קרקע מחבירו לעבדה], ואמר: אי מוברנא ליה [אם אוביר ולא אעבד אותה] — יהיבנא [אתן] לך אלפא זוזי [אלף זוז]. לבסוף הוברר כי אוביר תילתא [הוביר שליש] מהקרקע. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: דינא [הדין] הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא [שיתן לו בשל הוברת שליש השדה שלוש מאות שלושים ושלושה ושליש דינרים] שהם שליש הסכום שקצב. רבא אמר: דבר כגון זה אסמכתא היא, כלומר, התחייבות שאדם מתחייב בלא כוונת אמת לקיים אותה, ואינה אלא כהבטחה בלבד. והלכה היא שאסמכתא לא קניא [אינה קונה].

ושואלים: ולדעת רבא, מאי שנא מהא דתנן [מה שונה דבר זה ממה ששנינו במשנה]: שאם כתב "אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב] "? ומשיבים: התם [שם] לא קא גזים [הגזים] ורק אמר שישלם במיטב עבור הנזקים הממשיים שנגרמו לבעל השדה כשלא עובד, הכא [כאן] כיון דקאמר מילתא יתירתא [שאמר דבר יתר] — גוזמא בעלמא [בלבד] הוא דקגזים [שהגזים], ואין לקבל זאת כהתחייבות ממונית ממש, אלא כאסמכתא.

ג מסופר: ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעה חיטי [אדם אחד קיבל קרקע על מנת לזרוע בה שומשומים, וזרעה חיטים], וכרגיל הקרקע מנוצלת ונכחשת הרבה על ידי השומשומים, אבל הרווח הוא גדול. אולם באותה שנה עבדא חיטי כשומשמי [עשתה האדמה חטים בשווי של שדה רגיל של שומשומים]. סבר רב כהנא למימר [לומר] כי מנכי ליה כחשא דארעא [מנכה לו האריס מן התשלום ערך כחישתה, ירידת ערכה, של האדמה] שכיון שזרע בה חיטים נמצא שהרוויח בעל השדה שלא כחשה הקרקע, וקיבל אותן תוצאות כספיות.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי [אומרים בני אדם] בפתגם עממי: כחשא ארעא [שתכחוש האדמה] ושלא לכחוש מרה [יכחוש בעליה], כלומר, אנשים מעוניינים ברווח כספי מהיר, ואינם מביאים בחשבון את ניצול האדמה, והיה האריס יכול לזרוע שומשומים, ואם לא זרע — אינו מקבל תשלום על כך.

מסופר: ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעא חיטי, עבדא חיטי טפי מן שומשמי [אדם אחד קיבל אדמה על מנת לגדל בה שומשומים וזרעה חיטים, ועשתה בחיטים יותר מן שומשומים]. סבר רבינא למימר [לומר] כי יהיב ליה שבחא דביני ביני [נותן לו את השבח, את ההבדל, שבין זה לזה] לחוכר. אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אטו וכי הוא בלבד בעבודתו אשבח [השביח], ואילו ארעא [האדמה] לא אשבחה [השביחה]?! אלא צריכים לומר שיחלוקו ביניהם.

ד אגב הדיונים בענין חכירת ואריסות שדה, עוברים לדון בסדרת הלכות דומות. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: האי עיסקא [ענין זה של עיסקה] שאדם לוקח מחבירו כסף או סחורה מסויימת והוא מטפל במכירתה, וכדי שלא יהא בכך משום ריבית, מקבל בעל הכסף על עצמו חלק גדול יותר (כגון שני שליש) מן ההפסד האפשרי, וחלק קטן יותר (כגון מחצית) ברווח. עיסקה זו היא מבחינת ההלכה נחשבת כפלגא [חציה] מלוה ופלגא [וחציה] פקדון, כי עבוד רבנן מילתא דניחא ליה [עשו חכמים דבר שיהיה נוח לו] ללוה וניחא ליה [ונוח לו] למלוה,

השתא דאמרינן פלגא [עכשיו שאמרנו שחציה] של העיסקה הוא כמלוה, משמע שיכול להוציא את הכסף בכל דרך שירצה, ולכך אי בעי למשתי ביה שכרא [אם רוצה לשתות בו שיכר] — שפיר דמי [ראוי, הדבר ומותר] ואין נותן הכסף יכול לעכב בעדו. ואילו רבא אמר: להכי קרו ליה [משום כך קוראים לזה] "עיסקא" — דאמר ליה [שאומר לו] המלוה ללווה: כי יהבינא [כאשר נתתי] לך את הדבר, הרי זה לאיעסוקי ביה [להתעסק בו] במסחר, ולא למשתי ביה שכרא [לשתות בו שיכר].

אמר רב אידי בר אבין לפי העקרון הזה: ואם מת מקבל העיסקה — נעשה הרכוש הזה מטלטלין אצל בניו ואי אפשר לקחת מהם בחובם, שדינה כשאר מטלטלים שיורשים היתומים, שאין משתעבדין לתשלום חובות האב. רבא אמר: להכי קרו ליה [משום כך קוראים לזה] "עיסקא" — שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו, משום שהעיסקה יש בה משום שותפות, ואינה כהלוואה סתם.

אמר רבא: חדא עיסקא ותרי שטרי [בעיסקה אחת ושני שטרות], אם היה פסידא [הפסד] — הריהו גם של המלוה, שאם עשו שנים עיסקה אחת אלא שכתבו שני שטרות עיסקה נבדלים על שני חלקים שבעיסקה, אם בחלק העיסקה הכתוב בשטר אחד הפסיד הרבה, ובחלק האחד הרוויח, כיון שהיו שני שטרות — הרי הדבר הוא כשתי עיסקות, ואין מחשבים את ההפסד בחצי אחד כנגד הרווח שיבוא מהצד האחר, ולכן יש בכך הפסד למלוה. שהרי תמיד המלוה משתתף בהפסד יותר מברווח.