תרי עיסקי וחד שטרא [שתי עסקות ושטר אחד] — אם יהיה הפסד בעיסקה אחת יהיה זה פסידא [הפסד] גם של הלוה, המקבל, שהרי שתי העיסקות נחשבות לעיסקה אחת.

ואמר רבא: האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד [מי שקיבל עסק מחבירו והפסיד] בעסק, והמקבל טרח ומלייה [ומילא אותו, את ההפסד] ולא אודעיה [הודיעו] לבעל הסחורה, לא מצי אמר ליה [אינו יכול לומר לו] אחר כך: דרי מהיאך פסידא בהדאי [שא בהפסד זה יחד איתי]. והטעם — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל העיסקה: להכי [משום כך] טרחת למליותיה [למלאותו, את ההפסד] — כי היכי [כדי] שלא ליקרו [יקראו] לך "מפסיד עיסקי [עסקות]

"שייצא עליך שם רע ויימנעו בשל כך מלתת לך בעתיד עסקות. ואמר רבא: הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח [שנים שעשו, שקיבלו עיסקה יחד והרוויחו], ואמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחבירו]: תא ליפלוג [בוא ונחלק בינינו], אי [אם] אמר ליה אידך [לו האחר]: נמתין ונרווח טפי [נרויח יותר] — דינא [הדין] הוא דמעכב [שיכול לעכב]. ואי [ואם] אמר ליה [לו]: הב [תן] לי לפחות פלגא דרווחא [חצי מהרווח] — אמר ליה [יכול האחר לומר לו]: רווחא [הרווח] — לקרנא [לקרן] משתעבד שהרווח והקרן נחשבים כיחידה אחת, ואם אין מוציאים את הרווח יכולים על ידי כך להרוויח יותר בדבר.

ואי [ואם] אמר ליה [לו]: הב [תן] לי פלגא רווחא ופלגא קרנא [חצי רווח וחצי מהקרן] אמר ליה [יכול האחר לומר לו]: עיסקא [העסק] — להדדי [לשנינו] משועבד, ששנינו שותפים בו, ואין אתה יכול לחלק. ואי [ואם] אמר ליה [לו]: נפלוג רווחא ונפלוג קרנא [נחלק את הרווח ונחלק את הקרן], ואי מטי [ואם יגיע] לך פסידא [הפסד] על ידי כך — דרינא בהדך [אני אשא עימך בהפסד] — אמר ליה [יכול לומר לו]: מזלא דבי תרי [מזל של שנים] עדיף, ורצוני שנמשיך שנינו יחד לעבוד, ובכל אלה הדין עמו.

א משנה המקבל שדה מחבירו ולא רצה המקבל לנכש את העשבים הרעים מהשדה, ואמר לו לבעל השדה: מה איכפת לך? הלא אתה לא תפסיד בדבר, הואיל ואני נותן לך את חכירך, כלומר, אותה כמות תבואה שהתחייבתי לתת לך — אתן לך, ומה איכפת לך אם אני מפסיד — אין שומעין לו לחוכר. מפני שיכול בעל השדה לומר לו: למחר אתה יוצא ממנה ומעלת לפני עשבים, שכל אותם עשבים רעים שהשארת ישארו בשדה, וישבשו את גידול תבואתו במשך שנים אחדות.

ב גמרא אי אמר ליה [ואם יאמר לו] החוכר: לבתר הכי כריבנא לה [אחר כך, אחרי שאקצור, אחרוש את השדה] ואז יחוסלו העשבים הרעים, ומה איכפת לך שאינני מנכש — יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: חטי מעלייתא בעינא [חיטים מעולות אני רוצה] ולא חטים פחותות בטיבן, שצמחו בין העשבים הרעים. ואי אמר ליה [ואם יאמר לו] המקבל: זביננא [אקנה] לך חטי משוקא [חיטים מעולות מהשוק], יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: חטי דארעאי בעינא [חטים מאדמתי אני רוצה]. ואי אמר ליה [ואם יאמר לו] המקבל: מנכישנא [אנכש] לך שיעור מנתיך [חלקך], ואת השאר לא אנכש — יכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו]: מנסבת [מוציא אתה] שם רע לארעאי [על האדמה שלי], שהרי הכל יראו שהיא משובשת בעשבים רעים.

ושואלים: והתנן [והרי שנינו במשנה] טעם אחר: מפני שמעלת לפני עשבים! אלא כך צריך לומר, משום שיכול בעל השדה אמר ליה [לומר לו], למקבל: בזרא [זרע] שנפל — נפל, כלומר, אף שאחר כך אתה חורש ועוקר את העשבים עצמם, ואולם זרעיהם נשארים בקרקע והם צומחים בה בשנים הבאות.

ג משנה המקבל שדה מחבירו ולא עשתה תבואה במדה שיהא כדאי לטפל בה, אם יש בה מספיק כדי להעמיד כרי — חייב לטפל בה ויקבל בעל השדה את חלקו. אמר ר' יהודה: מאי [מה] משמעות יש בקצבה זו שאמרנו בכרי? כלומר, קצבה זו של כרי שבשדה אין בה משמעות שהרי השדה יכול להיות גדול או קטן. אלא השיעור הוא: אם יש בה כדי נפילה, שאם יש בתבואה הצומחת לפחות כדי כמות הזרעים שצריכים כדי לזרוע שדה זה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המקבל שדה מחבירו ולא עשתה דייה, אם יש בה כדי להעמיד כרי — חייב לטפל בה ולתת לבעל הבית את חלקו. שכך כותב לו בחוזה האריסות: אנא אוקים [אעמוד] ואניר [ואחרוש] ואזרע ואחצוד [ואקצור] ואעמר ואדוש ואידרי [ואזרה] ואוקים כריא קדמך [ואעמיד כרי לפניך], ותיתי אנת [ותבוא אתה] ותיטול פלגא [מחצית היבול], ואנא [ואני] בעמלי ובנפקות [ובהוצאת] ידי אקבל אף אני רק פלגא [חצי], ואם כן, כיון שניתן הדבר למילוי — חייב לעשות כלשון ההסכם.

ושואלים: וכמה הוא השיעור ששנינו "כדי להעמיד בה כרי", מה גדלו של כרי זה? אמר ר' יוסי בר' חנינא: כדי שתעמוד בו הרחת, שאם הכרי גדול מספיק שיעמוד בו הכלי שמשתמשים בו לזרות את התבואה הרי זה נחשב כבר כרי. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: רחת היוצא מהאי גיסא להאי גיסא [היוצא מצד זה לצד זה], שבולטים קצות הרחת מתוך הכרי, מאי [מה הדין]? האם נחשב הוא מעמיד רחת, או לא?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו: כל שאין כונס שלו רואה פני החמה, כל כרי שבית הקיבול ("כונס") של הרחת מתכסה בו ("אינו רואה פני חמה") נחשב לכרי. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה. לוי אמר שיעור כרי זה הוא שלש סאין, דבי [בבית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [אמרו] ששיעור כרי זה הוא סאתים. אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו בענין זה כוונתו חוץ מן ההוצאה. כלומר, שלאחר שישלם את ההוצאות הממשיות שהוציא ישאר עוד רווח כדי סאתים, ובמקרה זה נחשב השדה כראוי לעבדו, ואם לאו יכול הקבלן להפקירו אם ירצה.

בדומה למחלוקת זו בשיעורים הביאו מחלוקת בנושא אחר שאף בה דנו בשיעורים דומים, תנן התם [שנינו במשנה שם] בדיני טומאת אוכלים: פריצי זיתים וענבים, בית שמאי מטמאין, שלדעתם הם נחשבים כמאכל ובית הלל מטהרין, שמפני טיבם הפחות אינם ראויים למאכל.

ושאלו: מאי [מה פרוש] "פריצי זיתים"? אמר רב הונא: רשעי זיתים, כלומר, זיתים רעים שאין בהם כמעט שמן. אמר רב יוסף: ומאי קראה [ומה המקרא] המלמדנו שכך היא משמעות הלשון — שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא, יד), משמע ש"פריצים" הם רשעים. רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא [מכאן] מפסוק זה אפשר ללמוד מה פירושו של "פריץ" — שנאמר: "והוליד בן פריץ שפך דם" (יחזקאל יח, י).

ושואלים: וכמה הוא השיעור של פריצי זיתים, מתי נקראים הזיתים "פריצי זיתים"? ר' אלעזר אמר: כשאפשר להוציא ארבעת קבין שמן לקורה אחת שמכניסים בבת אחת בבית הבד, דבי [בבית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [אומרים]: כשאפשר להוציא סאתים לקורה של שמן.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] חכמים אלה בהלכה עצמה, וההבדל ביניהם הוא תוצאה של הבדלי נוהג. כי הא [זה] שאמר ר' אלעזר, הרי זה באתרא דמעיילי כורא באוללא [במקום שמכניסים כור אחד בבת אחת] לעצור, ומזה יש להוציא ארבעה קבין, הא [וזה, בבית ר' ינאי] באתרא דמעיילי תלתא כורין באוללא [במקום שמכניסים שלושה כורים בבית הבד], שהוא פי שלוש, ולכן גם השמן שיוצא הוא בדיוק פי שלוש.

תנו רבנן [שנו חכמים]: