ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אמסחתא [באטליז, בחנות למכירת בשר] של הטבח הישראל, שבכך ניכר לכל שהגוי הוא שותפו של הישראלי, ולכן אין צריך לסמן שותפות זו. ואילו משנתנו מדברת בגוי שאינו יושב בחנות.

ושואלים על כך: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שצריך לרשום, שמדובר גם כן באופן דיתיב אמסחתא [שיושב הכהן באטליז], ואמאי [מדוע] צריך לרשום שיש לו בה שותפות עם הכהן? ומשיבים: בזה שהכהן יושב בחנות הבשר, אין היכר שהריהו שותף במכירת הבשר, דאמרי בשרא קא זבין [שכן אומרים האנשים כי הוא קונה בשר], ולכן הוא נמצא שם. ותוהים: אי הכי [אם כך], על גוי נמי [גם כן] אמרי בשרא קא זבין [אומרים האנשים כי בשר הוא קונה]!

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אכספתא [על הכספת, בצד הקופה בה ניתן הכסף מאת הלקוחות], והרי זו הוכחה ברורה שהגוי שותף במכירת הבשר, ולכך אין צריך לציין את שותפותו. ותוהים גם על הסבר זה: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שמדובר באופן דיתיב אכספתא [שיושב הכהן על הכספת], ומעתה אמאי [מדוע] צריך לרשום שותפות עם הכהן, והרי ניכר לכל שהכהן הוא שותפו? ומשיבים: גם כשהכהן יושב בצד הקופה, אין בכך הוכחה כי הוא שותף במכירת הבשר, שכן אמרי המוני הימניה [אומרים האנשים שמניח לו בעל החנות לשבת שם כי הוא מאמינו] שיכול הוא להפקידו על הקופה לשומרה מפני גנבים. ומקשים על הסבר זה: והרי בגוי נמי גם כן] היושב בצד הקופה [אומרים האנשים כי מאמינו] בעל החנות שלא יקח כסף לעצמו!

ומשיבים: אין זה דבר רגיל בישראל שתהא אמונה בגוי. ומוסיפים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: אמנם מדובר (כפי שהוסבר בתחילה) בברייתא הן בכהן והן בגוי היושבים בחנות (ולא בצד הקופה), וניכר שהגוי שותף במכירת הבשר, שכן סתם גוי השותף בחנות הריהו מפעא פעי [צועק] על המוכר בהערות ובהוראות, וכגון "אל תמכור במחיר זה אלא במחיר אחר". ואילו הכהן, אף שהוא יושב בחנות, אינו מתערב בעבודתו של המוכר, שהריהו צנוע וסומך על המוכר שיודע מלאכתו נאמנה, ואין זה ניכר שהריהו שותף, ולכך צריך לסמן שהוא שותף.

א ועוד באותו ענין שנינו שאמר מר [החכם]: ופסולי המוקדשין לאחר שנפדו ויצאו לחולין כדינם, ונשחטו, והרי הם פטורים ממתנות כהונה — אין צריך לרשום שאלה פסולי מוקדשים. ושואלים: אלמא [מכאן נסיק] כי בפסולי המוקדשים מוכחא מלתא [מוכח הדבר] מצד עצמם שהריהם פסולי מוקדשים, ולכן אין צורך ברישום. ואולם הא אנן תנן [הרי שונים אנו] בדרך מכירת פסולי המוקדשין שהם נמכרים באיטליז (מקום ממכר בשר), כשאר בשר בהמות חולין, ובדומה לכך הם נשחטים באיטליז, ונשקלים ביחידות משקל שונות כליטרא, ונמצא אם כן שנוהגים בהם כבבשר בהמות חולין, ואין היכר לבשר פסולי המוקדשים!

ומשיבים: אכן תרגמא [פירש] רב אדא בר אהבה קמיה [לפני] רב פפא את דברי משנתנו שמדובר בה רק באותן פסולי המוקדשים הנמכרים בתוך הבית, בהמת בכור ובהמת מעשר, שדמי פדיונן ניתן לבעליהן, שכן אין קדושה לדמיהן. ולא התירו חכמים למוכרן בשוק, אלא רק בתוך הבית, אף שיש בדבר הפסד מסויים (שכן במכירה בשוק מרובים הם הקונים, והמחיר גבוה יותר). ומעתה ניכר בהם שהריהם פסולי המוקדשים, ואין צורך לרשום כן.

ב ועוד בדין מתנות כהונה בשותפים, אמר רב הונא: אם היה הישראל בעל הבהמה שותף עם הכהן או הגוי רק בראש הבהמה, ולא בשאר גופה — הריהו פטור רק מן מתנת הלחי שהוא חלק מראש הבהמה, ואולם הריהו חייב בנתינת הזרוע והקיבה. וכיוצא בזה אם היה הישראל שותף עם הכהן רק ביד הבהמה — הריהו פטור רק מן הזרוע, שהיא חלק מיד הבהמה. וכן הוא אם היה שותף רק בבני המעיין — הריהו פטור רק מן הקבה, שהיא חלק מבני המעיים של הבהמה. ואילו חייא בר רב אמר כי אפילו היה הכהן שותף רק באחת מהן — הריהו פטור מכל המתנות כולן. מיתיבי [מקשים] על שיטת חייא

בר רב ממה ששנינו: כהן המציע לטבח שותפות בבהמה באופן ש"רק הראש של הבהמה הוא שלי, ושאר כל הבהמה כולה שלך", ואפילו אם הציע לו שותפות בבהמה באופן שרק חלק אחד ממאה בראש הבהמה הינו שלו, והשאר של חבירו — הריהו פטור. וכן אם הציע לו שותפות באופן ש"רק היד של הבהמה הינה שלי ושאר כל הבהמה כולה שלך". ואפילו הוא מותיר לעצמו רק אחד ממאה ביד — הריהו פטור. ובדומה לכך בשותפות וכן אם אמר כי "רק בני המעיין של הבהמה הם שלי, ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו כשאמר שרק חלק אחד ממאה בהן, מבני המעיים הוא שלו, ושאר כל הבהמה של חבירו — פטור.

ומציעים: מאי לאו [האם אין] הכוונה שהריהו פטור מן הלחי (בשותפות בראש בלבד), ואולם הריהו חייב בכולן (זרוע וקיבה), וכן הריהו פטור מן הזרוע (בשותפות ביד בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וקיבה). וכן הריהו פטור מן הקבה (בשותפות בבני המעיים בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וזרוע), ושלא כדעת חייא בר רב! ודוחים: לא, כוונת הדברים שהריהו פטור מכולן.

ושואלים: אם כך הוא, ליתני [שישנה] התנא במפורש פטור מכולן (במקום הלשון "פטור" שאינה מבוררת דיה)! ועוד מקשים על דעת חייא בר רב: שכן תניא [שנויה ברייתא] מפורשת בדין שותפות שאם אומר הכהן לטבח הישראל "רק הראש של הבהמה הוא שלי ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו לא היה לו אלא חלק אחד ממאה בראש הבהמה — הריהו פטור מן הלחי בלבד, ואולם הריהו חייב בשאר המתנות כולן, שלא כדברי חייא בר רב! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] זו שעל דעת חייא בר רב היא תיובתא [קושיה חמורה] שאין עליה מענה, ונדחו דבריו.

ג אמר רב חסדא בהסבר דבריו של חייא בר רב (שנדחו דבריו למעלה מפני דברי ברייתא): הא מתניתא אטעיתיה [ברייתא זו שתובא בהמשך היא שהטעתו] לחייא בר רב, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, הניתנות לכהנים, וכולן ניתנו (ציוותה התורה על נתינתן) לאהרן ולבניו בלשון כלל (שבתחילת פרשת מתנות הכהונה נאמר "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם", במדבר יח, ח). וחזרו וניתנו בלשון פרט שבהמשך הפרשה באה רשימה מפורטת של מתנות הכהונה. ובסוף פרשת מתנות הכהונה נאמר "ברית מלח עולם היא" (שם פסוק יט), שהבטחה היא: כשם שברית מלח אינה שובתת, כן מתנות כהונה לא תשבותנה.

ולכך כל המקיימן, שנותן מתנות כהונה — כאילו קיים את מצוותן שבלשון כלל ושבלשון פרט וקיום הבטחת ברית מלח, וכל העובר עליהן, שאינו נותנן — כאילו עובר על בכלל ופרט וברית מלח.

ואלו עשרים וארבע המתנות, מתחלקות הן לקבוצות: עשר מהן נאכלות בעזרה שבמקדש, וארבע מהן נאכלות בירושלים, ועשר מהן נאכלות בגבולים, בארץ ישראל מחוץ לירושלים. ומפרטים: אלו הן עשר מתנות כהונה שנאכלות במקדש: בשר קרבן החטאת, וחטאת העוף ואשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי צבור (כבשי עצרת, שהינם קדשי קדשים הנאכלים רק בעזרה), ולוג שמן הנשאר לאחר נתינת השמן של מצורע עליו לטהרו, שהריהו נאכל לכהנים בעזרה. וקרבן שתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר. ואלו הן

ארבע מתנות כהונה שנאכלות בכל ירושלים: הבכורה (בהמה הקדושה בקדושת בכור שאין בה מום), והבכורים, והמורם מן קרבן התודה (חזה ושוק וארבע חלות הבאות מארבעת מיני החלה שבמנחת התודה: חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ). ומאיל נזיר (הזרוע בשלה וחלה ורקיק, שכל אלה נמנים כדבר אחד, ובכלל אלה אף חזה ושוק של שאר שלמים), ועורות קדשים של קרבן עולה וחטאת ואשם, שניתנים לכהנים.

ואלו הן עשר מתנות כהונה שניתנות בגבולים: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, ומתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), וחמש סלעים דמי פדיון הבן, ושה הניתן בפדיון פטר חמור,

ושדה אחוזה שהקדיש אדם ולא גאלה ומכרה הגזבר לאחר, והריהי יוצאת ביובל ומתחלקת לכהנים של המשמר העובד במקדש בעת שאירע בו היובל, ושדה וקרקע שאמר בהן אדם שהריהן חרמים, שהן ניתנות לכהנים, וגזל הגר שאין לו יורשים, ונשבע הגזלן שלא גזלו, ולאחר שמת הגר הודה הגזלן שנשבע לשקר, שחייב בנתינת קרן (שווי הגזילה) ועוד חמישית, ואלו ניתנים לכהנים.

ועתה מסביר רב חסדא כיצד הוטעה חייא בר רב מדברי ברייתא זו, שכן הוא (חייא בר רב) סבר: מדקא חשיב להו [מתוך שהוא התנא בברייתא חושב, מונה אותן] המתנות (זרוע לחיים וקיבה) לא כשלש מתנות אלא בחדא [באחת] — מכאן שכל השלוש מתנה חדא נינהו [אחת הן], ואם נפטר אדם מאחת מהן, הריהו פטור מכולן. ואולם, מסכם רב חסדא כי לא היא המסקנה הנכונה. וראיה לדבר: אטו [וכי] המורם מקרבן תודה ואיל נזיר דקא חשיב להו כחדא [שהוא התנא בברייתא מונה אותם כאחד], האם משום דחדא נינהו [שאחד הם]?! והרי אלה מתנות נפרדות לחלוטין! אלא כיון דדמיין להדדי [שהם דומים זה לזה] — חשיב להו כחדא [מנה אותם כאחד], הכי נמי [כך גם כן] לענין זרוע לחיים וקיבה, כיון דדמיין להדדי [שדומות זו לזו] — חשיב להו כחדא [מנה אותן כאחד].

ד ועוד בדין שותפות כהן וטבח ישראל לענין מתנות כהונה, איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: אם אמר הכהן לטבח הישראלי קודם שנשחטה הבהמה (שהוא זמן חיובה במתנות כהונה) שישתתפו בבהמה באופן שהראש של הבהמה הוא שלך ושאר כל הבהמה כולה הוא שלי, מהו הדין, האם חייב בנתינת הלחיים לכהן? וצדדי השאלה: האם בתר חיובא אזלינן [אחר איברי הבהמה שיש בהם חיוב מתנות אנו הולכים], והרי חיובא גבי [חיוב מתנת לחיים אצל] ישראל הוא, או דלמא בתר [שמא אחר] עיקר הבהמה אזלינן [הולכים אנו], ועיקר גוף הבהמה של הכהן הוא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו: גוי וכן כהן שמסרו צאנם לישראל שיהיה שליחם לגזוז אותו — פטור הגוזז מנתינת ראשית הגז. וכמו כן הלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, עוד בטרם נגזז הצאן — הריהו פטור מראשית הגז. ומוסיפים כי בנושא

זה של הקונה דבר טרם התחייבותו במתנות כהונה יש צד חומר (חומרה) שיש במתנת זרוע ובלחיים ובקבה יותר מראשית הגז. שכן הקונה מן הכהן קודם שחיטת הבהמה את חלקי הבהמה החייבים במתנות, הריהו חייב במתנות כהונה, ואילו הקונה מן הגוי קודם גזיזת הצאן את גז צאנו, הריהו פטור ממתנות כהונה. שמע מינה [למד מכאן] כי בתר חיובא אזלינן [אחר החיוב אנחנו הולכים], ומסיקים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא, ונפתרה בעייתם של חכמים.

ה שנינו במשנתנו שאם אמר לו הכהן לישראל שהוא מוכר לו את בהמתו חוץ מן המתנות שבה — הישראלי פטור מן המתנות, שכן אינן שלו, ואינו חייב לתת לכהן את דמיהן.