א איתמר [נאמר], נחלקו אמוראים בשאלה הבאה: כהן שמת והניח בן בכור שהוא חלל, כגון שנשא אשה גרושה, ובנו נתחלל מקדושת הכהונה, ודינו כזר (בן ישראל) שאביו חייב לפדותו. רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, ואילו רבה בר רב הונא אמר: אין חייב לפדות את עצמו. ומסבירים: כל היכא [כל מקום] שמת האב לאחר שלשים יום משנולד הבן, שאז כבר נתחייב אביו בפדיונו — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה אביו בפדיונו כאילו הפריש חמשה סלעים וזכה בהם לעצמו, שהרי הוא כהן.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [במקום] שמת האב בתוך שלשים יום, שעדיין לא חלה חובת פדיון, רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, דהא [שהרי] עדיין לא זכה אביו לפדיונו. ואילו רבה בר רב הונא אמר: אין הבן חייב לפדות את עצמו, דאמר ליה [שאומר לו] לכהן התובע ממנו את פדיונו: אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה [אני בא מכוח אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שאילו היה אבי בחיים היה זוכה בפדיון לעצמו, ומכוחו אני בא.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [ששנינו]: אשה שנתגיירה מעוברת וילדה את בנה הראשון כשהיא בת ישראל — הולד בכור לכהן, וצריך לפדות את עצמו. ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] לכהן: אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה [אני בא מכוח אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שהרי אינך יכול לדרוש את הפדיון מן האב הגוי! דוחים: שאני [שונה] גוי דלית ליה חייס [שאין לו ייחוס], שאין בנו מתייחס כלל אחריו.

ומעירים: בענין זה שנחלקו בו חכמים, אמר ר' שמעון יאסיניא, אמר ר' שמעון בן לקיש כדעת רב חסדא: כהן שמת בתוך שלשים והניח בן חלל — הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו. אם מת לאחר שלשים יום של הבן — אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה כבר האב בפדיונו.

ב שנינו במשנה: וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה בן שהוא בכור לאמו, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון — הבן בכור לכהן, ואינו בכור לנחלה.

ומדייקים: בכור לנחלה הוא דלא הוי [שאינו], הא [אבל] כבן פשוט שקיל [הוא נוטל]. ואמאי [ומדוע] יקבל חלק בנחלה? ליזיל לגבי האי ולידחייה [שילך אצל זה, בנו של הראשון, ושידחה אותו], ויאמר לו: הבא ראיה שאתה ממשפחתנו וטול נחלה, וכן ילך לגבי האי ולידחייה [אצל זה, בנו של השני, וגם הוא ידחה אותו] מאותו טעם!

אמר ר' ירמיה: לא נצרכא (נצרכה) הלכה זו שאינו בכור לנחלה, אלא לבן הבא אחריו מכל אחד מן האבות, שאינו בכור לנחלה, שמא ספק זה הוא אחיו הבכור. ולפי זה מה ששנינו: בכור לכהן ואינו בכור לנחלה — הכי קאמר [וכך אומר התנא]: בן מסופק זה הוא בכור לכהן, והבא אחריו אין בכור לנחלה.

ושואלים: ולכתבו [ושיכתבו] הספק והבא אחריו, כתב הרשאה להדדי [זה לזה], בו הם נותנים רשות זה לזה לתבוע את חלקו, וכך יתבעו את חלק הבכורה במשותף, שהרי אחד מהם בוודאי בכור! וכי תימא [ואם תאמר]: מתניתין [משנתנו] עוסקת שלא בהרשאה — הא מוקמינן לה קמן [הרי אנו מעמידים אותה לפנינו], בסוגיה להלן (מט,א) שמדובר בהרשאה!

ואומרים: משנתנו, ממנה עולה כי אין כאן דין בכור לנחלה, מסייע ליה [מסייעת לו] לר' ינאי, שאמר ר' ינאי: שני תינוקות של שני אנשים שנתערבו, ואין ידוע מי הוא בנו של מי, אם הוכרו הבנים מתחילה, מי הוא בנו של מי, ולבסוף נתערבו — כותבין הרשאה זה לזה, לתבוע חלק בנחלת כל אחד מן האבות, ואין הבנים האחרים יכולים לדחות כל אחד מהם ולומר שאינו אחיהם.

אבל לא הוכרו הבנים מתחילה כלל ובסוף נתערבו— אין כותבין הרשאה זה לזה, משום שלא היתה זכיה לאף אחד מהם אפילו רגע אחד בחלקו בנחלת אביו, ולכן אינו יכול לכתוב עליו הרשאה. ואף במשנתנו, הספק ואחיו הבא אחריו, מתחילה לא הוכר אף אחד מהם כבכור לאביו, ולכן אינם יכולים לכתוב על כך הרשאה.

ג משנה אי זהו בכור לנחלה ולכהן: האשה המפלת שפיר, עור של עובר קודם שהחל לקבל צורת ולד, שהיה מלא מים, או מלא דם, או מלא גנינין (חתיכות בשר). וכן המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים של ההריון — הבא (הנולד) אחריהם נחשב בכור לנחלה וגם לכהן, מפני שאין הראשון נחשב כולד כלל להיחשב כ"פטר רחם".

יוצא דופן, ולד שנולד בניתוח דרך דופן הרחם, ולא בדרך לידה, והולד שבא אחריו — שניהן אינן בכור, לא לנחלה ולא לכהן. ר' שמעון אומר: הראשון הוא בכור לנחלה, אם הוא בכור לאביו. אבל אינו בכור לכהן, מפני שאינו "פטר רחם", שלא יצא הראשון דרך פתח הרחם. והשני, כיון שנולד ראשון דרך פתח הרחם, הוא בכור לחמש סלעים, אבל לא בכור לנחלה.

ד גמרא שנינו במשנה: יוצא דופן והולד הבא אחריו — שניהן אינן בכור, לא לנחלה ולא לכהן. ומסבירים: הראשון, יוצא הדופן, לנחלה לא נחשב בכור — מפני שלקיים את הכתוב "וילדו לו" (דברים כא, טו) בעינן [צריכים אנו], כפי שנאמר בענין בכור לנחלה, וזו אינה נחשבת לידה. וכן לחמש סלעים נמי [גם כן] לא נחשב בכור, משום ש"פטר רחם" (שמות יג, ב) בעינן [צריכים אנו], והרי לא פטר (פתח תחילה) את הרחם.

וכן השני, הנולד אחריו, בכור לנחלה לא נחשב — משום ש"ראשית אונו" בעינן [צריכים אנו], שנאמר: "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דברים כא, יז), וזה אינו הראשון. וכן לחמש סלעים נמי [גם כן] לא נחשב כבכור, שכן, קסבר [סבור הוא] התנא של משנתנו: בכור רק לדבר אחד, שהוא פטר רחם, אבל לא נולד ראשון לאמו, לא הוי [אינו נחשב] בכור לענין פדיון הבן.

ועוד שנינו במשנה, ר' שמעון אומר: הראשון, יוצא הדופן — בכור לנחלה, והשני — בכור לחמש סלעים. ומסבירים: אף שלענין נחלה נאמר "וילדו לו", ויציאה דרך דופן לכאורה אינה לידה, ר' שמעון הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: מה שנאמר "תלד" (ויקרא יב, ב) לענין טומאת לידה — הרי זה בא לרבות יוצא דופן, שגם הוא נחשב כילוד. ואם כן, גם לענין בכור לנחלה הרי זה בכלל "וילדו לו".

ולדעת ר' שמעון, השני הוא בכור לחמש סלעים לכהן, מפני שקסבר [הוא סבור]: בכור רק לדבר אחד, שהוא פוטר תחילה את הרחם, הוי [הרי הוא] בכור, למרות שלא נולד ראשון לאמו.