ושיעורן, כלומר, שיעור נקיבתם של כלים אלה הריהו כרמונים, שכל עוד שיעור הנקב קטן מזה עדיין משתמשים בהם, ונחשבים הם ככלים.

ועל הכתוב "ארץ זית שמן" אמר ר' יוסי בר' חנינא, יש לדרוש פסוק זה כך: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. על כך תוהים: כל שיעוריה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והא איכא הנך דאמרן [והרי יש אותם שאמרנו] שאין שיעורם כזית! אלא יש לתקן: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, שהשיעור כזית הוא שיעור מפתח בהלכות רבות.

וה"דבש" שבכתוב שהוא דבש תמרים, אף הוא מרמז לשיעור, ששיעור ככותבת (תמר) הגסה (גדולה), הוא שיעור איסור אכילה ביום הכפורים מדברי תורה. ושואלים: ואידך [והאחר] שדרש את הפסוק שלמד מן הפסוק דיני קדימה בברכות, מה יאמר על מדרש זה? ומשיבים: הני [אלו] השיעורין בהדיא מי כתיבי [האם הם כתובים במפורש]? אלא שיעורים אלו נקבעו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא [מדברי סופרים, והפסוק הוא סמך, רמז בלבד].

א ובדיני קדימה בברכות מסופר: רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה]. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים], שקל [נטל] רב המנונא, בריך אתמרי ברישא [וברך על התמרים בראש]. אמר ליה [לו] רב חסדא: וכי לא סבירא ליה מר להא [סבור הוא אדוני להלכה זו] שאמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק שכל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? והרי הרימון מוזכר קודם לתמר!

אמר ליה [לו] רב המנונא: זה (התמר) שני למלה "ארץ" (שהוא מופיע בפסוק "ארץ זית שמן ודבש") מיד אחרי הזית, וזה, הרימון, הוא רק חמישי אחר הזכרת "ארץ". אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא בהתפעלות: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך [מי יתן לנו רגלי ברזל ונשמש אותך], ונוכל לשמוע מפיך דברים חדשים בכל עת.

ב איתמר [נאמר]: אם הביאו לפניהם, לפני היושבים בסעודה, תאנים וענבים בתוך הסעודה מה דינם לענין ברכה? אמר רב הונא: טעונים הם ברכה לפניהם ואולם אין טעונים ברכה לאחריהם, מפני שברכת המזון פוטרת אף אותם. וכן אמר גם רב נחמן שטעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ואילו רב ששת אמר: אותם פירות טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם אף בתוך הסעודה. שלדעתו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין הוא טעון ברכה לאחריו, שברכת המזון שעל הלחם פוטרת דברים שבתוך הסעודה אלא פת הבאה בכסנין (מאפה ממותק ומתובל) בלבד, שאף הוא בכלל לחם. ופליגא [וחלוקה] גם דעת רב הונא וגם דעת רב ששת מדברי ר' חייא. שאמר ר' חייא: הפת פוטרת כל מיני מאכל שהוא אוכל אחריה, ויין פוטר כל מיני משקים שהוא שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם.

כדי לסכם את הדברים אמר רב פפא: הלכתא [הלכה] היא שדברים הבאים מחמת הסעודה, בתוך הסעודה, כלומר, שהם חלק מן הארוחה עצמה וצמודים ללחם הנאכל בארוחה זו — אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהם נחשבים טפלים ללחם. ודברים הבאים שלא מחמת הסעודה, אם הובאו לו בתוך הסעודה, כגון מיני פירות — הריהם טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. הביאם לאחר הסעודה — טעונים ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.

ג ומסופר כי שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו חכמים כי דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת הלחם פוטרתן. ושואלים: אי הכי [אם כך], היין נמי נפטריה [גם כן תפטור אותו] הפת! ואנו יודעים שעל היין יש לברך לחוד. ומשיבים: שאני [שונה] היין