שהוא גורם ברכה לעצמו הואיל והוא חשוב כל כך שמצרפים אליו ברכות אחרות, כגון בקידוש, הבדלה וכדומה, לכן אינו בטל לגבי הפת.

א מתוך שהוזכר אחד ממיני העוגות (פת הבאה בכיסנין) מסופר כי רב הונא אכל תליסר ריפתי [שלושה עשר לחמים, עוגות] בני תלתא תלתא בקבא [שלושה שלושה בקב] ולא בריך [ברך] ברכת המזון, משום שאין זה לחם ממש. אמר ליה [לו] רב נחמן: עדי כפנא [זהו רעב]! כלומר, אין אדם כרגיל אוכל כמות כזו של עוגות כקינוח סעודה בלבד. אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה מפני שהוא מרובה בכמותו עד כדי להשביע, צריך לברך עליו ברכת המזון.

ועוד מסופר: רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה [היה עוסק לו לבנו] לסייע בהכנות לחתונתו, עם בי [בני בית, משפחת] רב יהודה בר חביבא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי [כאשר בא, שמע אותם שהם מברכים] "המוציא". אמר להו [להם]: מאי [מהו] קול "צי" "צי" דקא שמענא [שאני שומע]? דילמא [שמא] "המוציא לחם מן הארץ" קא מברכיתו [אתם מברכים]? אמרי ליה [אמרו לו]: אין [כן], כך אכן עשינו. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' מונא אמר משום (בשם) ר' יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה "המוציא". ואמר שמואל: הלכה כר' מונא.

אמר להו [להם] רב יהודה: טעות היתה בידכם, אין הלכה כר' מונא אתמר [נאמר] בשמו של שמואל. אמרי ליה [אמרו לו]: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר משמיה [משמו] של שמואל שלחמניות מערבין בהן עירוב חצרות ועירוב תבשילין כמו בלחם, ואף מברכין עליהן "המוציא", ובמה עדיפות אותן לחמניות שאף הן מין עוגות מפת הבאה בכיסנין? ענה להם: שאני התם [שונה שם] שקבע סעודתיה עלייהו [סעודתו עליהם], אבל היכא [היכן] שלא קבע סעודתיה עלייהו [סעודתו עליהם] — לא מברך עליהם "המוציא".

ב מסופר: רב פפא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן. בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל [לאחר שגמרו סעודתם הביאו לפניהם דבר לאכול] שקל [לקח] רב פפא וקא אכיל [ואכל] ולא ברך לפני תוספת זו. אמרו ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] כי אם גמר סעודתו אסור שוב מלאכול עוד עד שיברך שנית? אמר להו [להם]: "סלק" אתמר [נאמר], וכך יש לגרוס. ומשמעות גירסה זו, שאם סילק את המזון הנותר לאחר האכילה מעל שולחנו — רק אז אסור לו להמשיך בארוחה.

ומעין זה מסופר: רבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא [הזדמנו לבית ראש הגולה]. לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא [לאחר שסלקו את השולחן מלפניהם, בגמר סעודתם, שלחו להם מנה מבית ראש הגולה]. רבא אכיל [אכל] ור' זירא לא אכיל [אכל]. אמר ליה [לו] ר' זירא לרבא: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] כפי ששנינו שאם כבר סלק שולחנו אסור מלאכול עד שיברך בשנית? אמר ליה [לו] רבא: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן [אנחנו על שולחנו של ראש הגולה אנו סמוכים], וכל עוד לא גמר הוא את סעודתו, הרי אף אורחיו נחשבים כממשיכים עוד בסעודתם.

ג אמר רב: הרגיל בשמן מבושם למשוח ידיו בו לאחר סעודה — שמן מעכבו, וכל עוד לא משח ידיו בשמן אין זה נחשב כגמר סעודתו. וכן מסופר שאמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא, אמר לן [לנו]: כגון אנן דרגילינן במשחא [אנו שאנו רגילים בשמן] — משחא מעכבא לן [שמן מעכב עבורנו]. ואולם מסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] ככל הני שמעתתא [האמרות הללו], ואין גמר הסעודה תלוי באותם דברים, אלא כי הא [כמו הלכה זו] שקבע ר' חייא בר אשי שאמר בשם רב: שלש תכיפות הן, כלומר, שלושה דברים הבאים תכופים זה אחרי זה מיד: תכף לסמיכה של הידים על הקרבן צריכה להיות השחיטה, תכף לברכת גאולה שאחר קריאת שמע צריכה להיות התפלה, ותכף לנטילת ידים במים אחרונים צריכה להיות ברכה (ברכת המזון)

אמר אביי: באותו סגנון אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה. שמיד כשתלמיד חכם נמצא בבית — שורה בו הברכה. וראיה לדבר ממה שנאמר בדברי לבן ליעקב: "ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל, כז). איבעית אימא, מהכא [אם תרצה אמור ראיה אחרת, מכאן] שנאמר "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף" (בראשית לט, ה).

ד משנה במשנה זו מבואר באלו מקרים ובאלו נסיבות פוטרות ברכות על מאכלים מסויימים את שאר המאכלים באותה סעודה. ברך על היין שלפני המזון (הסעודה) — פטר בברכה זו את היין שלאחר המזון. וכן אם ברך על הפרפרת (מיני לחם מתובלים וכדומה) שלפני המזון — פטר בברכה זו את הפרפרת שלאחר המזון. ברך על הפת (לחם) — פטר בברכה זו את הפרפרת לפי שהיא נחשבת כטפלה לו. ולעומת זאת אם בירך על הפרפרת — לא פטר בכך את הפת. בית שמאי אומרים: אף לא פוטר בכך מעשה קדרה, התבשילים שבתוך הסעודה.

ודין נוסף הנדון במשנה: היו יושבין כמה אנשים לאכול בלי לקבוע סעודה משותפת — כל אחד מהם מברך לעצמו. הסבו לאכול על גבי מיטות, שאז נחשבת זו לסעודת קבע משותפת — אחד מברך לכולן, עבור כולם.