סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

ודין נוסף: בא להם יין בתוך המזוןכל אחד ואחד מן המסובים מברך עליו לעצמו. ואם בא להם היין אחר המזוןאחד מברך לכולם. והוא, המברך על היין שלאחר המזון — הוא האומר ברכה גם על המוגמר (מיני בשמים וקטורת שהיו מביאים למקום הסעודה), ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.

א גמרא על דברי המשנה שיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו הלכה זו אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ויש פנאי להמשיך ולשתות יין אדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה, אדם השותה יין בסעודתו מברך על כל כוס וכוס משום שאינו מתכוון מתחילה לשתות הרבה.

ואכן אתמר נמי [נאמר גם כן]: שאמר רבה בר מרי שכך אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו כן במשנה אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא עייף מבית המרחץ, ורצונו לאכול ולנוח, ובשעת הקזת דם, כלומר, לאחר הקזת דם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין שרגילים לשתות אז יין רב. אבל בשאר ימות השנהמברך על כל כוס וכוס לעצמה.

ומסופר שרבה בר מרי איקלע לבי [הזדמן לבית] רבא ביום חול, חזייה דבריך [ראהו שבירך] על היין לפני המזון, והדר בריך [וחזר ובירך] על היין שלאחר המזון. אמר ליה [לו]: יישר (יפה עשית). וכן אמר ר' יהושע בן לוי במקרה דומה שכך יש לנהוג.

ומסופר עוד: רב יצחק בר יוסף איקלע לבי [הזדמן לבית] אביי ביום טוב. חזייה דבריך אכל כסא וכסא [ראהו שהוא מברך על כל כוס וכוס] של יין. אמר ליה [לו] רב יצחק: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר ר' יהושע בן לוי שדי בברכה אחת?! אמר ליה [לו] אביי: נמלך אנא [אני], כלומר, אני לא התכוונתי להאריך בסעודה על היין. ולכן על כל כוס וכוס שאני שותה אני מחליט לחוד אם רצוני לשתותה, ולכן בכגון זה אף לשיטת ר' יהושע בן לוי יש לברך על כל אחת לעצמה.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] לתלמידי הישיבה שאלה זו: אם בא להם לסועדים יין בתוך המזון (הסעודה) מהו הדין לענין שיפטור את היין שלאחר המזון מברכה. וצדדי הבעיה: אם תימצי [תרצה] לומר ולהעלות את האפשרות כי כאשר ברך על היין שלפני המזון הריהו פוטר בכך את היין שלאחר המזון, טעמו משום שזה לשתות וזה לשתות, כלומר, שתיית יין זו היא להנאת השתיה עצמה, אבל הכא [כאן], שזה, היין שלאחר המזון נועד לשתות, וזה, היין שבתוך המזון נועד לשרות את המזון ולסייע באכילה — לא ייחשבו שתי שתיות אלה כדבר אחד? או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], וכל שתיית יין אחת היא.

ובכך נחלקו הדעות, רב אמר: פוטר, ורב כהנא אמר: אינו פוטר. רב נחמן אמר: פוטר, ורב ששת אמר: אינו פוטר. רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי הישיבה של רב אמרי [אמרו]: אינו פוטר. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: בא להם יין בתוך המזוןכל אחד ואחד מברך לעצמו. בא להם יין לאחר המזוןאחד מברך לכולם. ומכאן אפשר להסיק שאף על פי שבא להם יין בתוך המזון וברכו עליו — יש לחזור ולברך גם לאחר המזון! אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי קאמר [כך אמר], כך היא משמעות הדברים: המשנה אינה דנה במקרה אחד רצוף, אלא בשני מקרים שאינם קשורים זה בזה, והדין השני מדבר באופן אחר, שאם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון, בכגון זה אחד מברך לכולם.

ג שנינו במשנה שאם ברך על הפת, פטר בכך אף את הפרפרת ואינו צריך לברך עליה בנפרד. אך אם ברך על הפרפרת, לא פטר בכך את הפת. ובית שמאי אומרים שבכך אינו פוטר אף לא מעשה קדרה, התבשילים הבאים בסעודה.

על כך איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם בית שמאי ארישא פליגי [על ההתחלה הם חולקים], או דילמא אסיפא פליגי [שמא על הסוף הם חולקים]? שאפשר לפרש בשתי הצורות: אפשר להבין דקאמר [שאומר], כך דעתו של התנא קמא [הראשון] במשנה שאם ברך על הפתפטר בכך את הפרפרת, וכל שכן שפוטר מעשה קדרה. ואתי [ובאים] בית שמאי למימר [לומר] כי לא מיבעיא [נצרכה] לגבי פרפרת שלא פטרה להו [פוטרת אותה] הברכה על הפת, אלא אפילו את מעשה קדרה נמי [גם כן] לא פטרה [פוטרת] ברכת הפת. או דילמא אסיפא פליגי [שמא על הסוף הם חולקים], דקתני [ששנינו]: אם ברך על הפרפרתלא פטר בברכה זו את הפת. וכך יש להבין: דווקא את הפת הוא שלא פטר הפרפרת, אבל מעשה קדרהפטר. ואתו [ובאו] בית שמאי למימר [לומר] שאפילו מעשה קדרה נמי [גם כן] לא פטר בכך מברכה.

בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד שנינו במשנה שאם היו יושבין הסועדים בלי לקבוע סעודה משותפת — כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם הסבו מראש לסעודה משותפת — אחד מברך לכולם. ומדייקים: דווקא כאשר הסבו כאחד — אין [כן], נחשב הדבר לסעודת קבע, אבל כאשר לא הסבולא. ורמינהו [ומשליכים], מראים סתירה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: עשרה שהיו הולכים בדרך אף על פי שכולם אוכלים מככר אחדכל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלו — אחד מברך לכולם, שכן זו נחשבת כסעודה משותפת. מכל מקום קתני [שנינו] לשון "ישבו לאכול "ומשמע: אף על פי שלא הסבו, ומכאן שעצם הישיבה לאכול הריהי כקביעת סעודה בלי קשר להיות מסובים!

אמר רב נחמן בר יצחק: מה שאמרו בענין ההולכים בדרך היה כגון דאמרי [שאמרו]: "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן" ["נלך ונאכל לחם במקום פלוני"], ומכיון שהסכימו מראש על אכילה במקום מסויים — הרי זו קביעות סעודה.

ובנושא זה מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, מת] רב, אזלו [הלכו] תלמידיו בתריה [אחריו] ללוות את ארונו אל העיר בה נקבר. כי הדרי, אמרי [כאשר חזרו, אמרו]: ניזיל וניכול לחמא [נלך ונאכל לחם] על נהר דנק. בתר דכרכי, יתבי, וקא מיבעיא להו [אחרי שאכלו, ישבו, ונשאלה להם] שאלה זו: האם "הסבו" דוקא תנן [שנינו במשנה], אבל אם רק ישבו בלא הסבה לא נחשב להם הדבר לסעודת קבע, או דילמא [שמא] כיון דאמרי [שאמרו] "ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא" ["נלך ונאכל לחם במקום פלוני"]כי [כמו] הסבו דמי [נחשב הדבר]? לא הוה בידייהו [היה בידם], לא מצאו מענה לשאלה.

קם [עמד] רב אדא בר אהבה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר