סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

א הלכה ד משנה האוסף מעות מעט מעט לצורך מחצית השקל, ונמצא שאסף יותר מכדי הצורך — אותו מותר שקלים הריהו חולין, וכשיטת בית הלל במשנה הקודמת. אבל מותר (עודף) הכסף שאסף יותר מכדי הצורך לקניית עשירית האיפה למנחתו, וכן מותר הכסף שאסף לקניית קרבנות שהתחייב בהם בשל טומאה או חטא, וכגון לקני (זוג עופות) זבין או לקני זבות וכן קני יולדות, או לחטאת או אשמות — כל אלה מותרן הולך לעולות נדבה המוקרבות כשהמזבח בטל ("קיץ המזבח"). זה הכלל: כל כסף שהוא בא לשם קרבן חטאת או משום אשמה, כלומר, לשם קרבן אשם — מותרן הולך לנדבה. מותר מעות שהפריש אדם לקניית עולה שנדר או נדב — הריהו הולך לקרבן עולה אחר שיביא בעתיד. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית סולת למנחהלמנחה. מותר שלמיםלשלמים. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית שה לקרבן הפסח אינו הולך לפסח אחר (וכגון לצורך הקרבן של השנה הבאה) אלא לקניית קרבן שלמים. מותר הכסף שנאסף לקניית הקרבנות של כמה נזירים והתברר שהוא יותר מכדי הצורך — הריהו הולך לצורך קרבנות נזירים אחרים. מותר הכסף שהפריש נזיר אחד לקרבנותיו — הולך לנדבה.

ב גמרא אמר ר' יוסי: עד דאנא תמן [עד שהייתי, כלומר, כשהייתי שם, בבבל] שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב יהודה כששאל לשמואל רבו: הפריש אדם שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, מה עושים במעות הללו? אמר לו שמואל: יפלו לנדבה. הוסיף רב יהודה ושאל: כהן גדול שהפריש כסף לקניית סולת למנחתו, ונמצא כי הפריש יותר מכדי הצורך, מה ייעשה במותר עשירית האיפה שלו? אמר לו: מחלוקת היא, ר' יוחנן אמר: יוליכם לים המלח, כלומר, יאבדם מן העולם. ר' לעזר אמר: יפלו לנדבה. ומעירים: מתניתא פליגא [משנתנו חולקת] על ר' יוחנן, ששנינו בה: מותר שקליםחולין, ואילו מותר עשירית האיפה, ומותר קני זבים וקני זבות, מותר קני יולדות ומותר חטאות ואשמות — כל אלו מותרן הולך לנדבה, ומתוך שאמרה המשנה "מותר עשירית האיפה" סתם ולא חילקה בין סוגי המנחות, הרי מנחת כהן גדול בכלל, ומפורש איפוא שהריהי הולכת לנדבה ושלא כשיטת ר' יוחנן! ושואלים: מה עבד לה [מה עושה לה, כיצד מפרש אותה] ר' יוחנן? ומשיבים: ר' יוחנן פתר לה [מפרש אותה] שמשנתנו אינה מדברת במותר מנחת כהן גדול, אלא במותר עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל אדם מישראל, ולדעת הכל מותר מנחה זו הולך לנדבה, אבל מותר מנחת כהן גדול הולך לים המלח, וכשיטתו.

ר' יוסי אמר: על דא עליל [על זה בא] אבא בר בא ומקשה: דאינון אמרין [שהם, החכמים בני בבל, היו אומרים]: מנין שהפסח שנשחט שלא בזמנו לשם קרבן שלמים, אף שהופרש מלכתחילה לשם פסח הריהו משתנה לשם קרבן שלמים וכשר? תלמוד לומר "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), וכוונת הכתוב: כל קרבן שהוא בא מן הצאן, כלומר, הפסח שנאמר בו "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה), כאשר הוא קרב קודם זמנו — הריהו בא כקרבן שלמים. ועל דבריהם אלו היתיבון [הקשה עליהם] אבא בר בא: ואיזו ראיה יש מפסוק זה, והרי עולה שהיא באה אף מן הצאן, ובכל זאת אין מותרה שלמים אלא עולה! ומשיבים: כוונת הכתוב היא לדבר שאינו בא אלא מן הצאן, וממילא יצאת (יצאה) עולה שהיא באה אפילו מן הבקר, כנאמר בה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב). היתיבון [הקשה עליהם] עוד אבא בר בא: הרי אשם אינו בא אלא מן הצאן ושנינו במשנה שמותרו הולך לעולות נדבה, ולדבריכם היה צריך אף הוא ללכת לשלמים ("ואם מן הצאן קרבנו — לזבח שלמים")! אמר ר' בון בר כהנא, משמעות הכתוב "מן הצאן" היא — דבר שהוא בא מכל סוגי הצאן (כבשים ועזים), כקרבן הפסח, יצא קרבן אשם שאינו בא אלא מן האילים (זכרי כבשים) בלבד. ומקשים: בכל אתר את אמר [בכל מקום, כרגיל אתה אומר, מפרש] את משמעות המלה "מן"למעט, ואילו כאן את מר [אתה אומר] שמשמעות המלה "מן"לרבות (מכל סוגי הצאן)?! אמר ר' מנא: הכי נמי [כך בפסוק זה גם כן] המלה "מן" באה למעט, ומה הוא המיעוט, כלומר, מה הוא הדבר המתמעט? — קרבן הפסח. שאינו בא משה בן שתי שנים אלא רק עד בן שנה, וכן מיעוט שאינו בא נקיבה, אלא זכר בלבד. ור' בון בר כהנא הממעט מהכתוב "ואם מן הצאן קרבנו" את האשם שאינו בא מכל מיני הצאן אינו למד זאת מן המלה "מן" אלא מייתור האות ה במלה "הצאן". ומוסיף ר' מנא: ועל כל פנים, גם אם היה ר' בון בר כהנא מעמיד את הכתוב "ואם מן הצאן קרבנו" גבי [לגבי, ביחס] לקרבן אשם, ולא לקרבן הפסח, כאמור, נמי [גם כן] "מן" שנאמר בו למעט הוא בא. ומה הוא המיעוט? — שהאשם אינו בא אלא מן האילים בלבד ולא מן העזים. עוד היתיבון [הקשה] אבא בר בא על שיטת חכמי בבל: והכתיב [והרי נאמר] "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה" (שם א, י), ולדבריכם, נלמד אף פסוק זה כך: כל שקרבנו בא מן הכבשים או מן העזים, יהיה מותרו לקרבנות עולה, ומעתה מותר הפסח שהוא בא מן הכבשים ומן העזים יהיה בא עולה, ולא שלמים! אמר ר' אבון: אין ללמוד כן מכתוב זה, שכן משנין דבר (קרבן) שהוא עומד לאכילה, כגון הפסח שהוא נאכל למנוייו, לדבר שאף הוא עומד לאכילה כגון שלמים, ואין משנין דבר שהוא לאכילה כפסח לדבר שאינו עומד לאכילה אלא עולה כולו למזבח, כקרבן עולה. תירוץ אחר אמר ר' יוסי בר ר' בון: משנין קדשים קלים לשם קדשים קלים, ולכן קרבן פסח שהוא קדשים קלים משתנה לשלמים שאף הם קדשים קלים, אבל אין משנין קדשים קלים לשם קדשי קדשים כעולה. ר' יוחנן אמר: על דא עליל [על זה בא] ר' חנינא בדעה החולקת על שיטת חכמי בבל: דאינון אמרין [שהם, החכמים בני בבל, היו אומרים]: אין הפסח הקרב שלא בזמנו משתנה לשם קרבן שלמים, אלא אם כן שחטו מלכתחילה לשם שלמים. ואולם אם שחטו מלכתחילה לשם קרבן אחר, כעולה — הריהו פסול. ואני אומר: אפילו שחטו לשם עולה הריהו גם כן הופך להיות שלמים. אמר ר' אילא: טעמא [הטעם], כלומר, מקור שיטתו של ר' יוחנן בשם ר' חנינה הוא בייתור הכתוב. שכן נאמר "אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ד), והיה הכתוב יכול לומר בקיצור "אם מן הצאן קרבנו לשלמים". אלא באה המלה "זבח" ללמד כי הפסח כל שהוא נשחט לשם כל זבח שהוא, ובכלל זה לשם עולה, הריהו בא, משתנה לשם שלמים. ושואלים: האם שיטתך שמחשבת שוחט הפסח לשוחטו לשם קרבן עולה מועילה לשנותו לקרבן שלמים תקפה בכל האופנים, ומשתנה הפסח ששחטו לעולה להיות שלמים גם למחשבת פסול, שאף כאשר שחטו מתוך מחשבת פסול מועיל הדבר? ומבררים: היך עבידא [כיצד נעשה, כיצד הוא בדיוק הענין]? אם כוונתך ששחטה, את בהמת הפסח לשם עולה על מנת לזרוק את דמה למחר (מחשבת "פיגול") — מכל מקום בין אם משתנה להיות עולה בין אם לשלמים, קרבן פסול הוא! ומסבירים: המחשבה לזרוק את דמו שלא בזמנו אכן פוסלת את הקרבן, ואולם השאלה היא האם האוכל כזית מבשרו יהא חייב כרת כדין האוכל בשר פיגול, או לא, וכדין האוכל סתם קרבן פסול. שכן כלל הוא שרק קרבן כשר ששחטו מתוך מחשבת פיגול מתפגל, ולא קרבן פסול. ולפי זה אין תימר [אם תאמר] שאף כאשר הקריב את הפסח (שלא בזמנו) מתוך מחשבת פיגול הריהו משתנה להיות שלמים, ולולא מחשבת הפיגול היה כשר, הרי אף שהיתה השחיטה מתוך מחשבת פסול — הרי זה פיגול. ואולם אין תימר [אם תאמר] שאין הוא משתנה בכך להיות שלמים, שמכיון ששחטו מתוך מחשבת פסול אינו יכול להשתנות להיות קרבן כשר, אם כן אין מחשבה זו עושה אותו פיגול!

שנינו קודם שאם שחט את הפסח בערב פסח קודם זמנו (חצות היום) לשם שלמים הריהו משתנה להיות שלמים, וכשר, ואולם אם שחטו לשם פסח, הריהו פסול. ומבררים: אם שחטו לשמו ושלא לשמו, שחשב בתחילת השחיטה לשוחטו לשם פסח וסיימה לשם שלמים, לא בערב פסח אלא בשאר ימות השנה, מה יהא דינו? ר' בון בר חייא בשם שמואל בר אבא אמר: מכיון שבשאר ימות השנה אין לו שם לא של פסח, שהרי אין זה זמנו, ולא של שלמים, שהרי לא הקדישו לכך, ובכל זאת אם שחטו בסתם בלא לפרט לאיזה קרבן הוא שוחטו, הריהו שלמים, הוא הדין בששחטו בשאר ימות השנה אף ששחטו במפורש לשם פסח נעשו כשוחטו לשמו (לשם פסח) ושלא לשמו (לשלמים) בשתיקה, כלומר, במחשבה בלבד, והרי זה כשוחט בסתם והוא שלמים וכשר. אמר ליה [לו] אחד השומעים לר' בון: אם כן הוא שאף במחשבה מפורשת לשם פסח הקרבן משתנה לשלמים, וכדרך שהוא משתנה בסתם, אם כן אפילו אם שחטו לשמו (לשם פסח) על מנת לזרוק את דמו שלא לשמו אלא לשם שלמים, יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה, ויהא אף הוא שלמים וכשר. אמר ר' אבא מרי: מה נאמר, כלומר, מנין לך שבשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה, שלא פירש כן בפיו הריהו שלמים וכשר, או (אולי) נאמר שכשעשה כן בשתיקה הרי זה כפירש בפיו ששוחטו לפסח שבכגון זה אינו משתנה לשלמים, והריהו פסול.

ג שנינו במשנה שמותר הכסף שאסף הנזיר לקרבנותיו יותר מכדי הצורך הולך לעולות נדבה. ועל כך רב חסדא אמר: והוא, זהו דווקא כשקרבה חטאתו של הנזיר בסוף, לאחר שהקריב עולתו ושלמיו, והכסף שנשאר עומד לצורך חטאתו, ומותרו הוא איפוא מותר חטאת, וכבר שנינו שמותר החטאת לנדבה. אבל אי [אם] כבר הקריב את עולתו וחטאתו וקרבו שלמים בסוף — הרי מותרן של הכסף שהפריש לקרבנותיו הולך לשלמים, כדין כל מותר שלמים. אמר ר' זעירא: לא כן, אלא אפילו קרבו שלמים לבסוף הלכה אחת היא בנזיר, שתהיה מותרה של הכסף שהפריש לקרבנות הנזירות לנדבה. ומעירים: כבר נחלקו תנאים בדבר ומתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין [הברייתא מסייעת לזה והברייתא מסייעת לזה]. ומפרטים: מתניתא מסייע [הברייתא מסייעת] לשיטת ר' זעירא, ששנינו במשנה (מעילה פ"ד מ"ו) שנזיר שמת והיו לו מעות סתומים (שלא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו) שהן הולכות לעולות נדבה. ואלו הן מעות סתומין?כל שדמי חטאת מיתות מעורבות בהן, שכשהפריש את המעות הללו פירש שהן לצורך כל קרבנותיו ובכללם החטאת. ואפילו הפריש כבר את דמי חטאת מתוכה, מתוך כלל המעות שהפריש — עדיין למעות סתומין הן נחשבים, וכיון שמת הנזיר שהפרישן הריהן הולכות לנדבה. ומשמע שהוא הדין אף אם היו שלמיו באחרונה, וכשיטת ר' זעירא. וכמו כן מצאנו מתניתא מסייעא [משנה מסייעת] לשיטת רב חסדא. ששנינו במשנה: נזיר שהפריש מעות לקרבנותיו ולא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו (מעות סתומים), ונטל חלק מאותן המעות וחזר ואמר: "מעות אלו יהיו לחטאתי, והשאר, שאר המעות שיש כאן, יהיו לשאר קרבנות נזירותי", ולא הספיק לקנות בהם את הקרבנות ומת — המעות שפירש שיהיו לחטאת — יאבדם (יוליכם לים המלח), ושאר המעות יקנה בחציין עולה ובחציין שלמים. ולענין דין מעילה (אם השתמש במעות המיועדות לעולה ושלמים לצורכו) — מועלין בכולן, שאם השתמש בכולן — מעל, שכן ודאי שהשתמש גם בדמי העולה, אבל אין מועלין במקצתן, שאם השתמש רק במקצתן — לא מעל, שיתכן שהשתמש רק בדמי השלמים, והמשתמש בדמי שלמים אינו מועל (כיון שבשרם נאכל לבעלים. ראה מעילה ז,ב). ובכל אופן מתוך שלא אמר התנא בברייתא ש"אם מת יפלו לעולות נדבה", אלא שהן הולכות לעולה ושלמים, משמע שהוא סבור כר' חסדא שאחרי שהפריש מכלל המעות שהפריש את דמי חטאתו (ועולתו) קרב השאר שלמים ושלא כשיטת ר' זעירא שהכל הולך לנדבה.

כיון שהוזכר דין מותר קרבנות הנזיר, דנים גם בענין מותר מנחתו. רב חסדא אמר: מותר לחמו של נזיר, שהפריש הנזיר סולת והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — מותר הסולת יורקב [יירקב]. וכן אם הפריש מעות למנחתו והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — יאבד את מותרן בים המלח. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא], כלומר, צודק רב חסדא בדבריו. שכן להקריבו בפני עצמו אין את [אתה] יכול, ומדוע? שאין לך לחם (מנחת הנזיר) קרב כקרבן לעצמו אלא עם כבש עולתו או איל שלמיו. ולהקריבו עם כבש העולה או איל השלמים של נזירות אחרת (נזיר אחר) — אין את [אתה] יכול, שכן אין לך נזירות באה בלא לחם, ולכן כבר משקיבל הנזיר האחר את נזירותו, קיבל על עצמו להביא קרבנותיו ומנחתו, ואין לו איפוא צורך במותר הלחם הזה. ולפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר] שמותר לחמו של נזיר, כיון שאין לו תקנה אחרת, יורקב. א ובענין מותר נסכיו, כשהפריש הנזיר יין או מעות לקניית יין לנסכיו יותר מכדי הצורך, סברין מימר [חשבו בני בית המדרש לומר] שדין הלחם ודין הנסכים זהה, והוא דין מותר לחמו, הוא דין מותר נסכיו, שגם הם ילכו לאיבוד. אמר ר' יוסי בר ר' בון: מותר נסכיו אין דינו כדין מותר המנחה, אלא קדשי קדשים אינון [הם], ויפלו לעולות נדבה. ומעירים: מששנינו את דברי ר' יוסי בר ר' בון, נמצא כי על דעתיה [על דעתו, לשיטתו] של ר' יוסי בר ר' בון דעתם העקרונית של שלושה מהחכמים בענין דין מותר קדשי הקדשים זהה, ושמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב חסדא במותר נסכים, ורבי חייא (חסדא) ור' אלעזר שלשתן אמרו דבר אחד, שמותר קדשי קדשים הולך לנדבה. ומפרטים: ר' חייא (רב חסדא)אהן דאמרן [זו שאמרנו]. שהובאו לעיל דברי ר' יוסי בר ר' בון שמותר הנסכים הולך לנדבה, ומסתבר שהוכיח כן מדברי רב חסדא שרק בענין מותר המנחה אמר שדינו לאיבוד, ולא בענין מותר נסכים, והרי שדין מותר הנסכים שונה משום שהם קדשי קדשים. שמואל — ששנינו לעיל (ו,ב) שאמר ר' יוסי: עד דאנא תמן [עד שהייתי שם, בבבל] שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב (רבי) יהודה שאיל [שואל] את שמואל: אם הפריש אדם שקלו (מחצית השקל) ומת מה יעשו בו? אמר ליה [לו] שמואל: יפלו לנדבה. שכן ממחציות השקל שהובאו היו קונים עולות ציבור שהן קדשי קדשים, ומסתבר שדין השקלים עצמם כדינם, ועל כן יפלו לנדבה. ר' אלעזר — ששנינו (לעיל ו,ב) שהוא אומר: מותר עשירית האיפה שלו, של הכהן הגדול, שהפריש מעות כדי לקנות בהן סולת למנחת החביתין שלו (שהוא מביא בכל יום, בוקר וערב) יותר מכדי הצורך, מה יעשו בו? ר' יוחנן אמר: יוליכם את המעות הנותרות לאיבוד לים המלח. ואילו ר' אלעזר אומר: יפלו לעולות נדבה, שכן מנחה זו מקדשי הקדשים היא, וכך גם דין מותרה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר