סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

פירוש שטיינזלץ

ב הלכה ה משנה מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוים — הריהו הולך לפדיון שבוים אחרים. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוי מסויים — ניתן כמתנה לאותו שבוי. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לצורך עניים, — הריהו הולך לעניים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך עני מסויים — ניתן כמתנה לאותו עני. מותר המתים שגבו כספים לצורך קבורת מתים, ונתברר שגבו יותר מכדי צורכם — הרי זה למתים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך קבורת או תכריכי המת (מת מסויים), שלא היו צריכים לכל הכסף שנגבה למטרה זו — הרי הוא ליורשיו. ר' מאיר אומר: ספק הוא, ולכן מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, והוא שילמדנו מה דינו. ר' נתן אומר: מותר המת בונין לו, למת מהכסף שנשאר נפש (מצבה) על קברו.

ג גמרא גבו לו למת כסף מן הציבור לצורך הוצאות קבורתו בחזקת שאין לו, שסברו שלא הותיר בירושתו די הצורך להוצאות אלה, ונמצא שיש לו. ר' ירמיה סבר מימר [סבר לומר] שהוא הוא דין המשנה (לשיטת התנא קמא) "מותר המת ליורשיו". שלכאורה אין הבדל אם היה צורך בחלק מהכסף ונותר רק חלקו, או שלא היה צורך בכסף שנגבה והכל הוא איפוא כמותר. אמר ליה [לו] ר' אידי מהמקום חוטרא: הגע עצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שאין הדברים דומים. שכן ודאי דלא כוונן [שלא כיוונו] הנותנים לתת מלכתחילה את כספם אלא ליה [לו, לצורך המת], אלא שכאשר נותר בסופו של דבר מעט מן הסכום, ינתן ליורשים, כיון שמלכתחילה אי אפשר לדייק ולתת בדיוק לפי צורכו ואינם מקפידים על כך, ואולם ודאי שלא הסכימו מלכתחילה שינתן כל הסכום ליורשים. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אידי בתשובה: אנא לא אמרית, את מנן לך [אני לא אמרתי, אתה מנין לך], כלומר, אני לא קבעתי בדברי שכך יש לנהוג הלכה למעשה, אלא אמרתי שכך דעתי נוטה מסברה, ואולם אתה מהיכן כל כך ברור לך חילוק זה?

ד שנינו במשנה כי ר' נתן סבור שמותר הכסף שנגבה לצורך קבורת מת מסויים בונין בו נפש לקברו. ובענין זה מביאים את מה שתני [שנויה ברייתא] בשם ר' נתן: מותר מעות שנגבו לצורך קבורת המת מה יעשו בו? יבנה לו נפש על קברו או יקנו בו יין ויעשה לו זילוף ביין זה על גבי מטתו של המת לריח טוב. שנינו במשנה כי מותר שבוי — לאותו שבוי, ומותר עני — לאותו עני. ומעירים כי בדומה לכך תני [שנויה ברייתא]: אין פודין שבוי בכסף שנגבה לפדיון שבוי אחר. ואין גובין טלית בטלית, שאין משתמשים בכסף שנגבה לקניית בגד לעני אחד כדי לקנות בו בגד לעני אחר. ומכל מקום אין ממחין ביד הפרנסים לכך אם עשו כן מפני צורך השעה. שנינו במשנה כי לדעת ר' נתן מותר הכסף שנגבה לקבורת מת מסויים — עושים לו בו נפש לקברו. ומכיון שהוזכר במשנה ענין הנפש למת, מביאים כי תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות (מצבות) לקברי הצדיקים שכן המצבה נעשית כדי לזכור את המת, והחכמים אינם זקוקים לכך, שכן דבריהם, דברי התורה שאמרו בחייהם, הן הן זכרונן.

ר' יוחנן הוה מסמיך ואזל עאל [היה נשען והולך ברחוב על] כתפי ר' חייא בר אבא, והיה ר' אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה [רואה אותו את ר' יוחנן ומתחבא מפניו], ואמר ר' יוחנן: הלין תרתי מלייהו הדין בבלאה עביד ביה [שני הדברים הללו הבבלי הזה, ר' אליעזר, עושה בי] שלא כראוי: חדא, דלא שאיל בשלומיה [אחד, שהוא לא שואל בשלומי], וחדא, מיטמר [ואחד שהוא מתחבא מפני], והריהו כמראה שאינו חפץ לדבר עמי. אמר ליה [לו] ר' יעקב בר אידי לר' יוחנן כדי להפיס את דעתו: כך נהיגין גבהון [כך נוהגים אצלם, אצל הבבליים], דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה [שהקטן אינו שואל בשלומו של הגדול] אלא רק עונה לו, ולכן לא שאל בשלומך. דאינון נהגון ומקיימין [שהם נוהגים ומקיימים] מה שכתוב בפסוק "ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו" (איוב כט, ח). ומשהרגיש ר' יעקב שלא נתרצה ר' יוחנן בכך, אמר ליה [לו] לר' יוחנן, כדי לשכנע אותו שכוונת ר' אליעזר היתה ראויה. וכך שאלו: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי [האם מותר לעבור לפני צלם של אדורא] שהוא עבודה זרה, היש בכך משום האיסור לחלוק כבוד לעבודה זרה? אמר ליה [לו]: במעבר לפניו מה את פליג ליה יקר [מה אתה נוהג בו כבוד]? הלא עבור קמוהי וסמי עינוי [עבור לפניו ועוור את עיניו]! כלומר, באותה מידה יכול אתה לעבור לפניו ולזלזל בו. מששמע ר' יעקב את תשובת ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: אם כן יאות [יפה] ר' אליעזר עביד [עושה] דלא עבר קמך [שאינו עובר לפניך], הרי אם היה עובר לפניך ולא שואל בשלומך, כמנהג בני בבל, היה בכך זלזול בכבודך! קיבל ר' יוחנן את דבריו ונתרצה על שלא עבר לפניו. ואולם טען, שאף אם בכך צדק ר' אליעזר, ואולם דבר גרוע זה עשה, דלא אמר שמעתא משמיה [שלא אומר הלכה משמו של ר' יוחנן] שאמר דבר תורה שאני חידשתיו ולא אמרו משמי. נכנסו לפניו ר' אמי ור' אסי לפייסו, אמרו לו: רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים (נפחים) שעסקו בדיון הלכתי בענין נגר (בריח ניצב שקובעים בדלת כדי לקובעה בקרקע), שיש בראשו גלוסטרא (זיז מעובה ובולט), שנחלקו התנאים ר' אליעזר ור' יוסי בענין זה, עד שהגיעו לכך שקרעו ספר תורה בחמתן (מתוך כעסם). ולפני שממשיכים את סיפור המעשה, תוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך], האם אתה יכול להעלות על דעתך שחכמים אלה קרעו ספר תורה?! אלא הכוונה היא שנקרע ספר תורה, שמתוך שכל אחד משך בו נקרע הספר. וממשיכים להביא את דברי ר' אמי ור' אסי בסיפור המעשה: והיה שם באותה שעה זקן אחד, אחד החכמים, ור' יוסי בן קסמא שמו, אמר: תמיהני אם לא הוה [יהיה] בית הכנסת זה בית עבודה זרה, שכיון שאמרו חכמים שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ודאי יארע בו כך. ומספרת הגמרא שאף שסברו ר' אמי ור' אסי שמשישמע ר' יוחנן סיפור מעשה זה בגנות הכעס שבין תלמידי חכמים, יתפייס, ואולם חזר ר' יוחנן ואמר: הכדין מחבריה [כך אתם נוהגים שעושים אותי כחבירו], הרי הבאתם ראיה משנים שהיו חברים שווים זה לזה, וכיצד אתם יכולים להשוות אותי לתלמידי ר' אלעזר?! ואז נכנס לפניו, לפני ר' יוחנן, ר' יעקב בר אידי לפייסו. אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), ומכאן שהיה יהושע מלמד לישראל את כל דברי התורה שלמד מפי משה. וכי אפשר לחשוב כי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש לישראל מדברי משה, היה מקפיד ואומר "כך אמר משה"? — אין הדבר מסתבר, אלא ודאי יהושע יושב ודורש, ויודעין הכל שהתורה של משה היא. אף אתה, ר' יוחנן דע כי אליעזר תלמידך יושב ודורש לפני תלמידיו, ואינו מציין בפניהם כי אלו דבריך, משום שהכל יודעין שהתורה שלך היא. אמר להן ר' יוחנן לר' אמי ור' אסי שניסו לרצותו ולא צלח בידם: מפני מה אין אתן יודעין לרצות (לפייס) כבן אידי (ר' יעקב בר אידי) חבירנו? שהדברים שלו התקבלו על דעתי.

א ושואלים: ור' יוחנן, מאי כולי האי דבעי דימרון שמעתא משמיה [מה כל זה שהוא רצה שיאמרו שמועה משמו]? מדוע כל כך הקפיד על כך? ומשיבים: משום שאף דוד המלך ביקש עליה [עליו], על דבר זה, רחמים, שנאמר "אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה" (תהלים סא, ה), והדברים תמוהים: וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אזכה שיהו דברי נאמרין בשמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועל ידי זה אקנה לעצמי חיי נצח. ובענין זה מביאים עוד כי שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, אף אחרי מותו, שפתיו רוחשות עמו בקבר וכאילו הוא מדבר, שנאמר "וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), מה כומר (ערימה) של ענבים זה, כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, שהיין מבצבץ לצאת והכל מתנועע בו, אף שפתותיהם של צדיקים, כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. ושואלים: מה הנאה לו לצדיק ששפתותיו רוחשות בקבר? שמעון בר נזירא אמר: הוא נהנה כהדין דשתי [כמו מי ששותה] קונדיטון (יין מבושם). ר' יצחק אמר: הנאתו היא כהדין דשתי חמיר עתיק [כמו מי ששותה יין ישן], שאף על גב דשתי ליה, טעמא בפומא [אף על פי ששתה אותו כבר, בכל זאת טעמו נשאר בפיו]. וכן תלמיד חכם, כיון שמזכירים את שמועותיו משמו בעולם הזה, נשמתו בגן עדן מרגישה בטעם זה.

כיון שעסקה הגמרא בחשיבות אמירת שמועה בשם אומרה, מביאים כי רב גידל אמר: האומר שמועה בשם אומרה, יראה (ידמה לעצמו) באותה שעה את בעל השמועה כאילו עומד באותה שעה לנגדו, שנאמר "אך בצלם יתהלך איש" (תהלים לט, ז), ומשמעות הכתוב: שבשעה שאומר אדם דברי תורה משם אחר ("יתהלך איש", שלשון הליכה אמור בדברי תורה, ראה ויקרא כו, ג) ידמה בנפשו את צלמו ודמותו של בעל השמועה. ובענין חשיבות דימוי פני בעל השמועה בשעת לימודה לאחרים מביאים דרשה נוספת: כתיב [נאמר] "רב אדם יקרא איש חסדו" (משלי כ, ד) — זה שאר כל אדם, כלומר, רוב בני אדם יקרא ויזכיר איש את תורתו סתם, מבלי להזכיר אותו כבעל השמועה. והמשך הכתוב: "ואיש אמונים מי ימצא" (שם), כלומר, האדם הנאמן ומדקדק בשמועותיו מי הוא זה? — הרי זה ר' זעירא, שהיה דואג מאד לענין של נאמנות המסורת. שאמר ר' זעירא: ליתנן צריכין חששין לשמעתיה [אין אנו צריכים לחשוש לשמועותיו] של רב ששת, דהוא גברא מפתחא כן הוא איש פתוח עינים, בלשון נקיה איש עיוור], וכיון שלא ראה את פני רבו בשעת הלימוד יתכן שלא דקדק בדבריו. ובאותו ענין מביאים עוד את מה שאמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את בר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' יוחנן ור' יוחנן אמרה משמיה [אמר אותה משמו] וראוי הוא לסמוך עליו. וכן אמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את רב דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' אדא בר אהבא ור' אדא בר אהבה אמרה משמיה [אמר אותה משמו] של רב, וראוי הוא לסמוך עליו.

מכיון שהוזכר הפסוק הרומז שייחל דוד שלאחר פטירתו מן העולם תאמרנה שמועות משמו בעולם הזה, מביאים עוד בענין בקשותיו של דוד: אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור (אנשים רעים שבדור) שידעו שלא דוד יבנה את בית המקדש אלא שלמה בנו, עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, אומרין לו: "דוד דוד אימתי יבנה בית המקדש? אימתי נוכל כבר לומר 'בית ה' נלך' והיה דוד אומר: אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי (לשון שבועה), כלומר, יבוא עלי כל דבר הרע, אם לא הייתי שמח בדבריהם, שגם אני רוצה בבנין בית המקדש במהרה, ואף אם אצטרך בשל כך להיפטר מן העולם טרם זמני, דכתיב [שנאמר] "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב, א). ומכיון שכך אמר, השיבו הקדוש ברוך הוא: "והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך" (שמואל ב ז, יב), וכוונת הדברים: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ("כי ימלאו ימיך") ולא ימים חסרים, שלא אפחית מימיך כלל. כלום מדוע אמרתי כי שלמה בנך הוא שיבנה את בית המקדש? אלא כדי להקריב קרבנות ציבור? אבל חביב עלי צדקה ומשפט שאתה דוד עושה בחייך יותר מן הקרבן, שנאמר "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר