א משנה בשלשה פרקים [זמנים] בשנה תורמין את הלשכה שבה היו מחציות השקלים שהביאו למקדש, והיו מוציאים ממנה "תרומה", ומתרומה זו היו קונים את קרבנות הציבור. ומה הם הזמנים הללו: בפרוס הפסח חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני הפסח, כלומר, ערב ראש חודש ניסן, בפרוס העצרת כחצי חודש לפני העצרת (שבועות), כלומר בערך בכ' באייר. ובפרוס החג חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני חג הסוכות, כלומר, ערב ראש השנה. והם, אותם הימים, הם גם הזמנים שקבעו חכמים לגרנות של מעשר בהמה, שבכל אחד מהם מפרישים מעשר בהמה מהבהמות שנולדו בעדר מאז הגורן הקודמת, אלו דברי ר' עקיבא. בן עזאי אומר: הזמנים שקבעו חכמים למעשר בהמה הם: בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. ר' לעזר ור' שמעון אומרים: זמני המעשר הם: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ומסבירים: ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי כמו שאמרו אחד בניסן ובסיון? — מפני שהוא יום טוב, שאחד בתשרי הוא חג, ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו שיהיו מפרישים אותו בעשרים ותשעה באלול.

ב גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא זמן הגרנות למעשר בהמה הוא בפרוס שלושת הרגלים. ועל כך אמר ר' אבהו: כל הן דתנינן [כל מקום ששנינו] לשון "פרס" משמעו פלגא [חצי], ולענייננו: פלגא [החצי] של שלשים יום קודם למועד, שאז דורשים בהלכותיו של החג הסמוך.

שנינו במשנה: והן, הזמנים שבהם תורמים את הלישכה, הם גם הזמנים לגרנות למעשר בהמה. ובענין זה זה אמר ר' יוחנן: למה קבעו לגרנות מעשר בהמה דווקא את הזמנים הללו? — מפני שהן פירקי לידה, מפני שהם הזמנים שבהם הבהמות יולדות, שיש מקדימות ("בכירות") ויש מאחרות ("אפילות"), והתאימו את זמני ההפרשה לזמני הלידה. ר' אחא ור' תנחום בר חייה אמרו בשם ר' יהושע בן לוי טעם אחר: כדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים. שמפרישים אותה סמוך לרגל, כדי ששאר הבהמות שהן חולין תימכרנה לעולי הרגל לצרכי אכילה וקרבנות. אמר ר' יודן: הטעם הוא שלא יבא לידי איסור "בל תאחר", שאם יעשרם לאחר החג יתכן שיעברו עליו שלושה רגלים מבלי שיביא את בהמת המעשר להקרבה ויעבור על איסור זה. לפיכך קבעו זמנים אלה, להזכיר את מועדי הבאתם למקדש. אמר ר' יוסה: כל המשהה טבלו, שאינו מעשר בהמותיו בזמן הראוי לכך עובר ב"בל תאחר". מאחר שהמחלוקת במשנה בענין זמן הגורן השלישית למעשר בהמה נובעת ממחלוקת מוקדמת יותר אימתי הוא ראש השנה למעשר בהמה (ראה עיונים לעיל ז,ב), מביאים את השיטות השונות בענין זה. תמן [שם] במשנה (ראש השנה פ"א מ"א. בכורות פ"ט מ"ה) תנינן [שנינו] שר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים קודם לכן לנולדים לאחר מכן. ואילו ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: זמנו הוא באחד בתשרי. בן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין בפני עצמן, ולא עם אלו שנולדו עד ראש חודש אלול או בתשרי שלאחריו. בענין שיטתו של ר' מאיר הסבור שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה אמר ר' חונה: טעמא [הטעם] של ר' מאיר הוא זה: שהוא סבור שתחילת השנה החדשה לענין מעשר בהמה היא באחד בניסן, וכן שהזמן הקובע לאיזו שנה שייכת הבהמה שנולדה הוא תאריך עיבור הבהמה ולא זמן לידתה. וכיון שמשך עיבור בהמה דקה הוא חמישה חודשים (כמבואר בבכורות ח,א), הרי אם כן שעד כאן באחד באלול הן מתמצות לילד מן הישנות, מאלה שעיבורן היה עד אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם בהמות השנה שעברה. מכאן ואילך, לאחר אחד באלול הן מתחילות לילד מן החדשות, מאלה שהיה עיבורן לאחר אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם הבהמות של השנה הבאה. ובענין שיטתם של ר' אלעזר ור' שמעון הסבורים כי אחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, אמר ר' יוסה בר ר' בון בשם רב חונה: טעמא [הטעם] של ר' אלעזר ור' שמעון הוא מן הכתוב: "לבשו כרים הצאן" (תהלים סה, יד), ומשמעו — כבשות ("כרים") הצאן הוסיפו עליהן ("לבשו") בשר, כלומר, נתעברו, וכוונתו אלו הבכירות, המקדימות ללדת, שמתעברות באדר ויולדות באב. "ועמקים יעטפו בר" (שם), כלומר, יתכסו בתבואה — אלו האפילות, המאחרות ללדת, שמתעברות בניסן ויולדות באלול, כשכבר צמחה התבואה והיא ניכרת. "יתרועעו אף ישירו" (שם), כתוב זה נדרש כאילו היתה כוונתו לומר: תהיינה כל הבהמות, המקדימות והמאחרות, כולן כרעים ("יתרועעו"), ואלו ואלו יהיו נכנסים לדיר להתעשר ("ישירו") יחד. אמר בן עזאי: הואיל וספק הוא אימתי ראש השנה למעשר בהמה, שכן אלו אומרים כך, שהוא באחד באלול, ואלו אומרים כך, שהוא באחד בתשרי, אי אפשר לעשר את הנולדים באלול עם הנולדים בחודש אחר, שמא שהם בני שנה אחרת, ואין מעשרים מן ה'חדש' על ה'ישן', ולכן יהו [יהיו] האלוליים (הנולדים באלול) מתעשרין בפני עצמן. הא [הרי] כיצד? אם נולד לו בחמשה בהמות באב וחמשה באלול של אותה השנה וחמשה בתשרי בשנה שלאחריה — אין מצטרפין, לא של אלול עם של אב, ולא של אלול עם של תשרי, וכל שכן שאין מצטרפות אלו של אב עם של תשרי, שהרי לא נולדו באותה שנת מעשר. נולד לו בחמשה בתשרי וחמשה באב של אותה שנה — הרי אלו מצטרפין, שהרי נולדו באותה שנת מעשר. ותוהים: וכי בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו? וכי בן עזאי בא להכריע וליצור דעה ממוצעת בין דעות תלמידיו ("הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך" וכו'), שהרי חכמים אלה הם בני דור לאחריו, ומן הראוי היה שיבחן את טעמי שיטותיהם ויכריע כאחד מהם! אתא [באו] ר' ירמיה ור' מיישא ואמרו בשם ר' שמואל בר ר' יצחק לתרץ תמיהה זו: בן עזאי לא הכריע כאחת מדעות תלמידיו משום שמחלוקתם זו היא בעצם מחלוקת קדומה, שכן נחלקו עליה על בעיה זו אבות העולם (גדולי הדור שלפנינו), ומכיון שלא עמד על טעמי שיטותיהם, נקט בשיטה ממוצעת. ומאן נינהו [ומי הם] אותם אבות העולם? — תנא [שנה] ר' יונה קומי [לפני] ר' ירמיה: הכוונה היא לר' ישמעאל ור' עקיבא. ומעירים: זאת אומרת, מתוך סגנון דברי בן עזאי ("אלו אומרים כך ואלו אומרים כך") אפשר ללמוד שבן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] של ר' עקיבא. שאף על פי שהוא מופיע הרבה פעמים כתלמידו, הוא היה תלמיד חבר. ומנין לך כן? אין תימר רביה [שאם תאמר שר' עקיבא היה רבו לגמרי], וכי אית בר נש אמר לרביה [האם יש אדם שאומר לרבו] בלשון "הואיל ואלו אמרו כך ואלו אמרו כך", שהריהו כמתייחס אל שניהם כשוים? אלא ודאי אינו מדבר כתלמיד גמור אלא כתלמיד חבר. ר' אבון בשם ר' שמואל בר רב יצחק שמע לה [למד את הדבר הזה] שבן עזאי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא מן הדא [מהמשנה הזו] במסכת בבא בתרא (פ"ט מ"י). שלאחר ששנינו במשניות הקודמות לה שני מקרים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, מביאה המשנה מקרה נוסף שבו לדברי המשנה מסכימים בית הלל ובית שמאי בדינו, והביאה המשנה שר' עקיבא חלוק על שיטתם. ועל כך מביאה המשנה שאמר לו בן עזאי לר' עקיבא: על החלוקין (מה שחלקו בית הלל ובית שמאי) אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין (מה שאינם חלוקים בו)?! ומסגנון דבריו אתה למד כי זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] לר' עקיבא. שכן אין תימר רביה [אם תאמר שהיה רבו] וכי אית בר נש אמר לרביה [יש אדם שאומר לרבו] בלשון "אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין"? אלא משמע שהיה גם כחבר לו.

א ושבים לענין ראש השנה למעשר בהמה. תמן [שם] במשנה בבכורות (פ"ט מ"ו) תנינן [שם שנינו]: כל הנולדין מאחד מתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין להתעשר יחד, שכן בני אותה שנה הם. נולדו חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה — אין מצטרפין. נולדו עשר בהמות באותה שנת מעשר, חמשה מהן לפני הגורן (אחד משלושת התאריכים בשנה שנקבעו להפריש בהם את מעשר הבהמה) וחמשה מהן לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין, שזמן הגורן אינו מחלק ביניהם, אלא רק קובע מצוה מתי צריך הפריש את המעשר. אמר ר' יוסה: הדא [זאת] אומרת, כלומר, מהלכה זו למדנו שמעשר בהמה לא עשו אותה לא כחנט (התחלת יצירת הפרי, שזהו הזמן הקובע לחובת מעשר בפירות), ובהקבלה לבהמות — עיבורן, ולא כשליש גידולם (לענין חיוב דגן וזיתים במעשר), שהמקביל לו בבהמות הוא זמן לידתן. אין תימר [אם אתה אומר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כחנט בפירות — ליתני [שישנה] אם כן כך: כל המעוברים שהיה זמן עיבורם מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול! אין תימר [אם תאמר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כשליש הגידול בדגן וזיתים — ליתני [שישנה] כל הנולדים עד עשרים ושנים באלול, שהוא השלב המקביל לו בבהמות, שכן הנולדים לאחר מכן אינם ראויים להקרבה, שכן לא ימלאו להם עד אז שמונה ימים, וממילא אף אין מכניסים אותם לדיר להתעשר. אלא מאחר שנקטה המשנה בלשון "כל הנולדים..." הרי שהזמן הקובע לענין זה הוא הלידה. ואילו ר' שמאי בשם ר' ביבי בר' חייא אמר: לא כך, אלא כשליש הגידול בדגן וזיתים עשו אותה, את הבהמה לענין הזמן הקובע לחובת המעשר. ומה שאמרה המשנה שכל הבהמות שנולדו מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול מצטרפות להתעשר יחד, שיטה זו כדעת ר' שמעון היא. שאמר ר' שמעון: גם מחוסר זמן (בן צאן או בקר שנולד ועדיין לא מלאו לו שמונה ימים), אף על פי שאי אפשר להקריב אותו לקרבן כל עוד לא מלאו לו שמונה ימים, בכל אופן הריהו נכנס לדיר להתעשר. מששמע ר' מנא את הסבר ר' שמאי, קם [עמד] ר' מנא ודן עם ר' שמאי, וכך אמר ליה [לו]: כאן את אמרת חדא מילתא [אתה אומר דבר אחד], ואילו תמן תנינן [שם במשנה שבאה לעיל שנינו] שבן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין לעצמן. האם לא הכוונה לנולדים בכל החודש ואפילו נולד עד עשרים ותשעה באלול ועדיין אינו בן שמונה ימים, שהריהו כדגן שהביא שליש שהריהו חייב במעשר? וכי אית לך מימר [האם יכול אתה לומר] שבן עזאי הולך דווקא כשיטת ר' שמעון שהיא שיטת יחיד ולא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאין בן פחות משמונה ימים נכנס להתעשר? אלא מסתבר לומר שאינו חולק על שיטת חכמים, ולשיטתו אף לדעתם הנולד בעשרים ותשעה בחודש אלול, אף שאינו יכול להתעשר אלא בתשרי (שכן הוא מחוסר זמן), הריהו מתעשר עם בני אלול, משמע שהזמן הקובע לחובת מעשר בהמה הוא זמן הלידה. ואיך הבהמות שנולדו בסוף חודש אלול מתעשרות — כמה דאת אמר [כמו שאתה אומר] על פי שיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהנולדים מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול של אותה שנה מתעשרים ביחד (שלדעתם ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי), שאת אלו שנולדו בתוך שמונת הימים האחרונים לשנה אינו יכול לעשר בגורן שבסוף חודש אלול, שהרי הם מחוסרים זמן, אלא הריהו מניחן ומעשרן לשנה הבאה, והן מתעשרין עם בני שנתן, בני השנה הקודמת, כן את אמר [כך אתה אומר] גם על פי שיטתו של בן עזאי שאת כל הנולדים בתוך שמונת הימים האחרונים של חודש אלול כיון שאינו יכול לעשרם בגורן שבסוף חודש, שהרי הם מחוסרים זמן, דינם הוא שהריהו מניחן לגורן הבא, שבחודש ניסן בשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתם שהם בני אלולים (חודש אלול) של השנה הקודמת. אמר ר' חייא: זאת אומרת, כלומר, ממה שהסקנו לענין מעשר בהמה שהמחוסר זמן אף שאינו נכנס להתעשר בגורן עד שיהיה בן שמונה ימים, מכל מקום הזמן הקובע להם למעשר הוא זמן הלידה, מתוך זה ניתן להסיק גם כי ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, שעדיין אינו בן שמונה ימים ללידתו, עולין לו לתוך שנתו, שכשמונים אותו לבן שנה אין מונים אותו מן היום שראוי להקרבה (היום השמיני) אלא מזמן לידתו. אמר ר' מנא: אמר ר' יונה אבא [אבי] שהוא שמע לה מן הדא [למד את הדבר הזה מהפסוק הזה], שנאמר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), הא [הרי] כיצד יש להבין פסוק זה? והלא הבכור מלידתו הוא קדוש, ומדוע צריך להקדישו? אלא כוונת הפסוק שמשעת לידתו את [אתה] מונה לו שנה, שהריהו נאכל בתוך שנתו הראשונה (כדי שלא יבואו לידי תקלה בגיזתו או עבודה בו) ואין אתה מונה לו שנה מהזמן שהוא ראוי להקרבה כשהוא בן שמונה ימים.