א הלכה ג משנה שנינו במשנה בתחילת הפרק ששלושה עשר שלחנות היו במקדש. ובאה משנתנו לפרט את מקומם ושימושם במקדש. שלשה עשר שלחנות היו במקדש, שמונה מהם שהיו של שייש היו מונחים בבית המטבחיים, בצפון המזבח, ששם היו שוחטים את קדשי הקדשים, שעליהן, על שולחנות אלה היו מדיחין (רוחצים) את הקרביים של הקרבנות. והיו של שיש משום שהוא חומר קר, ושומר על טריות הבשר. ושנים שולחנות נוספים היו מונחים במערב הכבש בדרומו של המזבח, אחד מהם היה של שייש ואחד מהם היה של כסף. על השולחן של שייש היו נותנין את האברים העומדים להקרבה, ומשם היו מעלים אותם על המזבח, ועל השולחן של כסף היו מניחים את תשעים ושלושה כלי השרת אשר היו מוציאים בתחילת כל יום מלשכת הכלים לצורך עבודת היום. ושנים שולחנות אחרים היו באולם אשר לפני ההיכל מבפנים האולם על (אצל) פתח הבית, אחד מהם היה של שייש ואחד מהם היה של זהב. על זה של שייש היו נותנין את לחם הפנים בכניסתו בערב שבת לאחר אפייתו עד העברתו לשולחן הפנים. ואת הלחם הישן היו מניחים על שולחן של זהב ביציאתו, ומשם היה מתחלק לכהנים. וטעם הדבר שבהכנסתו היה מונח הלחם על של שיש ואילו ביציאתו היה מונח על של זהב — שמעלין בקודש ולא מורידין, כי כיון שהיה הלחם מונח כבר לפני ה', אי אפשר להניחו אלא במקום מעולה יותר ממה שהיה בו בתחילה. ועוד שולחן אחד של זהב היה מבפנים בצפון ההיכל שעליו היה מונח לחם הפנים תמיד. ובסך הכל הרי הם שלושה עשר שלחנות.

ב גמרא שנינו במשנה שבכניסתו היו מניחים את לחם הפנים על שולחן של שיש. ומביאים כי תני [שנינו בברייתא] דעה חולקת והסבורה כי בכניסתו הניחוהו על של כסף. ואומרים: לשיטת משנתנו שבכניסתו היה מונח על של שיש ר' יוסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק ר' חנניה מטי בה [היה מושך את השמועה הזו, נוטה לאומרה] בשם ר' יוחנן: לית [לא היה] כאן שולחן של כסף מפני שהוא מרתיח, כלומר, הוא גורם לדברים המונחים על גביו להתחמם, וחששו שמא יתחמם הלחם ויתעפש. ושואלים: האם לא כן תני [כך שנינו]: זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו את לחם הפנים בחום כשהיה יוצא מן התנור, כך היו מוציאין אותו בחום, שנאמר "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז), שבעת הסרתו משולחן הפנים לאחר שבוע ימים, היה חם כבשעה שהניחוהו עליו. ומדוע חששו איפוא להניחו על גבי שולחן של כסף, שהרי יישאר ממילא חם?! ומשיבים: ר' יהושע בן לוי אמר: אין מזכירין מעשה נסים. שלמרות שאכן קורים ניסים, אין לכתחילה לסמוך על הנס, אלא יש לעשות את הדברים שיהיו כדרך הטבע, ולכן דאגו שלא יתקלקל הלחם בגלל שולחן הכסף. מסופר, בעון קומי [שאלו לפני] ר' אילא: אם באחת השבתות לא היה שם לחם חדש כדי להניחו על שולחן הפנים במקדש במקום הישן, מהו להניחו את הלחם שישאר שם על שולחן הפנים לשבת הבאה? האם מאחר וכבר הגיע זמן הסרתו מן השולחן וחלוקתו לכהנים, אם ישאר שם לאחר מכן הריהו כ'נותר' וייפסל בלינה. או שמא מאחר ואין עתה לחם אחר, הריהו לחמו של השולחן ואינו נפסל בלינה עד הכנסת לחם חדש? אמר לון [להם] ר' אילא: כתיב [נאמר] "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), "תמיד" — שיהיה מונח לחם פנים תמיד על השולחן ואפילו הוא פסול, ובלבד שיהיה שם לחם.

כיון שעסקו בשולחן הפנים, מביאים עוד מה ששנינו בעניינו בברייתא: עשרה שלחנות כדוגמת שולחן הפנים עשה שלמה המלך למקדש, דכתיב [שנאמר] בשלמה: "ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל". (דברי הימים ב ד, ח). וכדי לבאר פיסקה זו בברייתא מפסיקה הגמרא ותוהה: אין תימר [אם תאמר] כי "מימין" ו"משמאל" מתייחסים לצידי ההיכל, שהעמיד שלמה חמשה מהשלחנות בדרום ההיכל משמאל לפתחו, וחמשה מהם בצפון ההיכל מימין לפתחו — אי אפשר לומר כן, והלא אין השלחן כשר אלא כשהוא מונח בצפון ההיכל, שנאמר "ואת השלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה)! אם כן, מה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאל"? אלא שהיה שלחנו של משה מונח בהיכל וחמשה מהשלחנות שעשה שלמה היו מונחים מימין שלחנו של משה וחמשה מהם משמאלו. אף על פי כן שהיו בהיכל המקדש הרבה שולחנות, לא היה הכהן מסדר את לחם הפנים אלא בשלחנו של משה בלבד, שנאמר "ויעש שלמה את כל הכלים... ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים" (מלכים א ז, מח), "השלחן" בה"א הידיעה, ללמד שהיה שולחן אחד מיוחד עליו היו עורכים את לחם הפנים, ובודאי שהיה זה שלחנו של משה. ואילו ר' יוסי בי [בנו] של ר' יהודה אומר: על כולן היה מסדר את לחם הפנים (פעם על זה ופעם על אחר), שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים" (דברי הימים ב ד, יט), משמע שעל כולם היה לחם. ועוד בענין שולחן לחם הפנים, תני [שנויה ברייתא]: כל השולחנות (של משה ושל שלמה) ממזרח ומערב (למערב) בצפון ההיכל היו נתונין, שאורכם היה לאורך ההיכל. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בי [בנו] של ר' שמעון אומר: מצפון ודרום (לדרום) היו נתונין, שאורכם היה לרוחב ההיכל. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהיו השולחנות מונחים בין מזרח ומערב בצפון ההיכל — ניחא [נוח מובן הדבר], שכן כולהן [כולם], כל השולחנות הללו, היו ראויין לשירות, ולכן העמידום במקום ובצד הראוי למלאכתם, שהרי צפון ההיכל הוא מקום השולחן, כנאמר: "והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה). אבל מאן דאמר [מי שאומר] שהיו מונחים בין צפון ודרום אם כן נמצא שהשלחן, כלומר, חמישה מהשולחנות, מונחים היו בדרום ההיכל שלא במקומם הראוי, ושלא כדין! ומנורה בצפון. (והא) תני [שנינו בברייתא]: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, בחציו הפנימי של ההיכל, משוך (מורחק) מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון (צפון ההיכל), ובאותו רווח היו הכהנים המסדרים את לחם הפנים על השולחן עומדים. ומנורה היתה בצד האחר של ההיכל כנגדו (ממול השולחן) בדרום ההיכל, ואף היא, כמו השולחן, היתה משוכה מן הכותל שתים וחצי אמות. מזבח הזהב היה נתון בדיוק באמצע רוחב הבית, וחולק את הבית לאורכו, ולא עמד בדיוק באמצע אורך ההיכל, אלא כולו עמד בחלקו המערבי של ההיכל נוטה מחציו של ההיכל ולפנים כלפי בית קודש הקדשים, משוך קימעא (מעט) ממקום השלחן והמנורה כלפי חוץ. ומאחר שאורך הבית כולו שישים אמות (ההיכל ארבעים וקודש הקדשים עשרים), נמצא איפוא שכולהן [כולם, כל הכלים האמורים] היה נתון משליש הבית ולפנים, כלומר, בתחילת השליש השני.

עשר מנורות כדוגמת המנורה שעשה משה עשה שלמה המלך, שנאמר "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל" (דברי הימים ב ד, ז). וקודם שמסיימים להביא את דברי הברייתא כולה תוהים: אין תימר [אם תאמר] שכוונת הברייתא ב"ימין" ו"שמאל" שהיו אותן מנורות מונחות משני צידי פתח ההיכל, חמש בצפון העזרה וחמש בדרום העזרה, והלא אין המנורה כשירה אלא כשהיא מונחת בדרום העזרה, שנאמר: "ואת המנורה תתן נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (=דרומה) "(שמות כו, לה). ומה אם כן תלמוד לומר "חמש מימין וחמש משמאל"? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה. וממשיכה הברייתא: ואף על פי כן לא היה מבעיר אלא את של משה בלבד, שנאמר "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג, יא), "מנורת" — לשון יחיד. ואילו ר' יוסה בי [בן] ר' יהודה אומר: על כולן, על כל אחת עשרה המנורות (אחת של משה ועשר של שלמה), היה הכהן מבעיר (בכל פעם על מנורה אחרת), שנאמר "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (שם ד, כ), "מנורות" — לשון רבים, ללמד שכולן שימשו להדלקת הנרות. כיון שהזכירה הברייתא את הפסוק בדברי הימים "ואת המנורות ונרותיהם" וכו', מביאים ודורשים את הפסוק שלאחריו. מה שנאמר: "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב" (שם כא) בא לומר שהן, כל המנורות הללו, כילו את זהבו של משה, שזיקקו את הזהב וכילו ממנו הרבה עד שהגיע לזהב טהור. ובענין זה תני [שנה בברייתא] רב יהודה בשם החכם אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב, ומכניסן לכור, ומוציאן ועושה כן שוב ושוב עד שהיו מזוקקים כל כך שהוא מעמידן על ככר אחד, לקיים מה שנאמר במנורה שעשה משה "ככר זהב טהור עשה אותה" וגו' (שמות לז, כד) שכולה זהב טהור לגמרי. תניא [שנויה ברייתא], שאמר ר' יוסי בי [בן] ר' יהודה: מעשה במנורת זהב אחת מכמה (ראה חגיגה כו,ב) שעשה משה במדבר, והיתה מנורה זו יתירה דינר זהב על ככר שהוא משקל המנורה כפי שציינה התורה ("ככר זהב טהור יעשה אותה". שמות כה, לט) והכניסוה לכור שמונים פעם כדי לצרפה מן הפסולת ולהפחית בכך ממשקלה, ולא חסרה בכך כלום ממשקלה. והרי שאין צירוף הזהב בכור היתוך מועיל להפחתת משקל הזהב, ואיך אם כן לאחר שצירף שלמה את זהבו, כמובא למעלה, נותר בידו רק כדי אחד מאלף?! ומשיבים: אין הדברים סותרים, ויאות [ונכון הוא]. שכן עד דלא יקום על ברריה [עד שלא עומד על ברירותו, נקיונו המושלם] — הוה חסר סגין [היה חסר הרבה], שצירופו בכור ההיתוך מפריד ממנו את הסיגים ומפחית בכך את משקלו, ואולם מן דו קיים על ברריה [משהוא עומד כבר על ברירותו, נקיונו המושלם] — שוב הוא לא חסר כלום. והזהב שהיה ביד שלמה, שלא כשל משה, לא היה מתחילתו נקי ומזוקק מסיגים.