סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

א הלכה ד משנה שלשה עשר שופרות (קופות שצורתן כשופר, רחב מלמעלה וצר מלמטה) היו במקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחד מהם, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב "תקלין חדתין" [שקלים חדשים]; ועל האחר היה כתוב שנועד ל"תקלין עתיקין" [שקלים עתיקים, ישנים]; ועל אחר היה כתוב "קנין"; ועל האחר היה כתוב "גוזלי עולה"; ועל האחר היה כתוב "עצים", למנדב עצים למערכה שעל המזבח; ועל האחר היה כתוב "לבונה", למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב "זהב לכפורת", למי שנדב זהב למקדש. ועוד ששה שופרות ששימשו לקניית בהמות לעולות נדבה. ובסך הכל שלשה עשר שופרות הם. השופר שהיה כתוב עליו "תקלין חדתין" [שקלים חדשים] היה מיועד לשקלים (מחצית השקל) שהיו מביאים בכל שנה ושנה לצורך אותה שנה, והיו מוציאים אותם משם ומצרפים אותם לשאר השקלים שבלשכה. וזה שכתוב עליו "תקלין עתיקין" היה מיועד לשקלים שהביא מי שלא הביא את מחצית שקלו אשתקד (בשנה שעברה) ושוקל (נותן שקלו) לשנה הבאה, כלומר, זו שלאחריה, שנה זו; המעות שבשופר שכתוב עליו "קנין" הן מיועדות רק לקניית תורין לקרבנות העוף; והמעות שהשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" הן מיועדות רק לקניית בני יונה עבור עולת העוף; וכולן, כלומר, הן המעות שב"קינין" והן אלה שב"גוזלי עולה" מיועדות לעולות נדבה בלבד. אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: הן המעות שב"קינין" והן המעות שב"גוזלי עולה" היו מיועדות הן לתורים והם לבני יונה, אלא שהמעות שבשופר "קנין" היו מיועדות לקרבנות חובה של זב, זבה, יולדת ומצורע, אחד חטאת ואחד עולה. ואילו המעות שבשופר "גוזלי עולה" היו מיועדות כולן לעולות נדבה. ולענין שיעור הנתינה בכמה מן הנדבות האמורות: האומר בלשון נדר "הרי עלי עצים למקדש" ולא פירש את שיעור נדבתו — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). האומר "הרי עלי לבונה"לא יפחות מקומץ של לבונה, כשיעור הלבונה הבאה עם המנחה. "הרי עלי זהב" לא יפחות מדינר זהב. שנינו שהיו ששה שופרות לנדבה, ומפרטים: נדבה זו מה היו עושין בה?לוקחים (קונים) בה בהמות לעולות, הבשר מוקטר כולו על המזבח כקרבן לשם, והעורות ניתנים לכהנים. ודבר זה נלמד ממדרש הכתובים, כמדרש שדרש יהוידע הכהן הגדול. שמצאנו שני כתובים הסותרים לכאורה זה את זה, שבמקום אחד נאמר (בענין קרבן האשם) "אשם הוא אשום אשם לה' "(ויקרא ה, יט) — לה' ולא לכהנים, ובמקום אחר נאמר "כחטאת כאשם תורה אחת הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (שם ז, ז) — לכהנים ולא לה'. הא כיצד? אלא יש לקיים את שני הכתובים באופן שלא יסתרו זה את זה , וזה הכלל: כל כסף שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה, שהפריש אדם מעות לחטאתו או לאשמו ולאחר שקנה בהן את הבהמה הראויה לאותו קרבן נותרו חלק מהמעות שהפריש — ילקח (יקנה) בהן בהמות לעולות נדבה, כשהבשר כולו יוקרב כליל לשם (לקרבן לה') והעורות ינתנו לכהנים. נמצאו שני כתובין אלה קיימין, אשם לה' שהוא הקרבן עצמו, ואשם לכהן. וכהלכה זו עולה מדרשת יהוידע בענין זה מצאנו גם ש אמר הכתוב: "כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו" (מלכים ב יב, יז). כלומר, הכסף הנותר מדמי אשם וחטאת לא יובא למקדש כמתנה לבדק הבית שאין בו לכהנים כלום, אלא לדבר שגם "לכהנים יהיו", וזהו קרבן עולה, שעורו ניתן לכהנים.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: לא היה שופר של קינין במקדש אשר בירושל ם. וטעמו של ר' יהודה: מפני התערובות, שמא תמות אחת מהן, מן הנשים הצריכות להביא קן לחובתן (הזבה או המצורעת) לאחר שנתנה את דמי קינה בשופר המיועד לכך, ומאחר שהחטאת שמתו בעליה פסולה והולכת למיתה, כך גם דין דמי חטאת שמתו בעליהם שאסורים והולכים לאיבוד, ונמצאו אם כן דמי חטאות מיתות (שדינן למיתה) מעורבות בהן בתוך שאר הכספים שבשופר, ומאחר ואי אפשר להבדיל ביניהן, אסורות כל המעות שבשופר. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האשה שאמרה "הרי עלי קן"מביאה דמי קן למקדש, ונותנתו את הכסף הזה בשופר שבמקדש, ולאחר שטבלה לטהרתה והעריב שמשה מותרת להיות אוכלת בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהן הכהן ולא הקריבן ונמצא שהאשה מחוסרת כפרה ואסורה באכילת קדשים, ואין הכהן חושש שמא מתה אחת מהנשים שהניחו מעות בשופר זה וממילא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. ומשמע שהלכה זו דעת הכל היא, ובכלל זה ר' יהודה (שלא חלק עליו), ואם כן איך אפשר להסביר את שיטת ר' יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה משום החשש שמתה אחת מן הנשים ודמי חטאות מתות מעורבות בשאר המעות שבשופר?! ומשיבים: ר' יהודה אינו חושש שמא תמות אחת מהנשים בעלות מעות החטאת, אלא כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] ומסבירים את שיטת ר' יהודה הרי זה במקרה שנודע בודאי שמתה אחת הנשים והמעות שנתנה דינן כחטאות שמתו בעליהן ודאי, וחושש ר' יהודה שיתערבו מעות חטאתה בשאר המעות ותיפסלנה כולן מהקרבה, וכדי שלא יווצר מצב כזה, לא עשו שופר מיוחד לקיני חובה. ושואלים: ואי אמרינן אף אם נאמר] כי יש לחשוש שיש בשופר מעות פסולים, עדיין ניתן הדבר לתיקון בדרך זו: נברור ארבעה זוזי [נבחר ארבעה זוזים] שהם דמי קן אחד (כמבואר במשנה כריתות פ"א מ"ז), ונאמר כי הוברר הדבר שאלו הן המעות הפסולות, ומעות אלה נישדי בנהרא [נזרוק אותם בנהר] לאבדם, ואידך לישתרו [והשאר יהיו מותרים], ואף לשיטת ר' יהודה יוכלו לעשות איפוא שופר לקיני חובה! ומשיבים: דבר זה אינו מועיל לדעת ר' יהודה שהא אמרינן בעלמא [הרי אנו אומרים בכלל] שר' יהודה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העקרון של דין ברירה. שלדעתו אין אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר כך מלכתחילה, כאילו היה ברור מראשיתו שהוא כך. ולשיטה זו אין באיבוד ארבעה זוזים מהשופר כל פיתרון, ולכן הוא סבור שאין עושים שופר לקיני חובה.

א שנינו במשנה שאם אמר "הרי עלי עצים", לא יפחות משני גזירים. ומביאים כי בדומה לכך ר' יוסה בי [בנו] של ר' בון אמר ר' בא בר ממל בעי [שאל, הסתפק] מה יהא הדין כאשר נדב אדם ואמר "הרי עלי עץ" בלשון יחיד, האם הריהו מביא גיזר אחד בלבד. אמר ר' לעזר: מתניתא אמרה כן [המשנה (שתובא להלן) אומרת כן], כלומר, ממשנה זו יש פתרון לשאלה זו, ששנינו לגבי שני גזרי העצים שהיו מוסיפים בכל יום לאש המערכה שעל המזבח לפני הקרבת קרבן תמיד של שחר ולפני של בין הערביים, שאינם כקרבן אחד, אלא גזר עץ זה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו, וכיון שהוא קרבן לעצמו, יכול אדם לנדוב אפילו אחד מהם. והיכן שנינו כן? כהאי דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] בענין סדר עבודת קרבן התמיד של בין הערביים, שהיו שנים (שני כהנים) עולים למקום המערכה שעל המזבח כשבידם שני גזרי עצים לצורך המערכה, גזיר אחד ביד כל אחד, ומשמע שכל גזיר עץ הוא כעין קרבן לעצמו ולכן צריך לכל גזיר כהן בפני עצמו. ומנין שאף היחיד יכול לנדור עצים למערכה? — שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' " (ויקרא ב, א), והמלה "קרבן" באה לרבות את העצים שנקראו בכתוב "קרבן" ("והגורלות הפלנו על קרבן העצים". נחמיה י, לה), ולומר שאף היחיד ("ונפש") יכול לנדור עצים. מכיון שעסקנו בנדבת העצים למערכה, מפרשים את מידתם.

ר' יהושע בן לוי אמר: עוביין של העצים הללו הוא אמה באמה שוחקת (מרווחת), וארכן באמה גדומה (קצוצה, חסירה). ר' חוני בשם ר' אמי: שיעור עוביים הוא כמין טורטני (קנה המשקולת), כלומר, מדוייק. ובטעם הדבר שהיה ארכן באמה גדומה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לפי שלא היה מקום המערכה במזבח הנחושת שעשה משה אלא אמה על אמה, לפיכך לא היה בו בגזיר אלא אמה גדומה, כדי שלא יבלוט כלפי חוץ. ותני כן [וכן שנויה ברייתא]: אמה היה רוחב היסוד של המזבח שעשה משה, אמה רוחב הסובב, אמה רוחב כרכוב, ואמה רוחב קרנות, ואמה אחת רוחב מקום המערכה.

ב שנינו במשנה שאם נדב אדם ואמר "הרי עלי לבונה" ולא פירש את שיעור נדבתו לא יפחות מקומץ. ומביאים מקור לדין זה: נאמר כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים לשון "אזכרה" ("ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה". ויקרא כד, ז), ונאמר להלן בענין מנחת חוטא לשון "אזכרה" ("וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה". שם ה, יב), ולמדים במידת "גזירה שוה" את זה מזה, מה "אזכרה" האמור להלן במנחת חוטא השיעור שקבעה בו התורה הוא מלא קומץ, אף "אזכרה" האמור כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים שיעורה (לענין נדבה) הוא מלא קומץ. ומכאן אתה למד גם ללבונה הבאה כנדבה בפני עצמה ששיעורה הוא קומץ (אם לא פירש הנודב שיעור אחר). ושואלים: אי [אם] אתה למד את שיעור נדבת לבונה משיעור הלבונה הבאה עם לחם הפנים, למד אף להיפך: מה ב"אזכרה" האמורה להלן בלחם הפנים שיעורה הוא שני קומצין, קומץ אחד לכל אחת משתי מערכות הלחם, אף "אזכרה" האמורה כאן בנדבת לבונה הבאה בפני עצמה יהא שיעורה שני קומצין! תירץ ואמר ר' אילא: כלום למדו לשיעור זה של קומץ בנדבת לבונה אלא ממנחת חוטא, ומכיון שכן אמור אף כי מה להלן במנחת חוטא קומץ החסר פסול, אף כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים יהא קומץ החסר פסול. ואינך יכול לפוסלו אלא אם כן אתה מחשיב את כל קומץ כמצוה בפני עצמה. שאם שני הקמצים נחשבים למצוה אחת, אפילו אם חסר מעט באחד מהם, כיון שבסך הכל יש בשניהם קומץ (ויותר) יש להכשירו. אלא על כרחך כל קומץ נחשב כמצוה בפני עצמה ואם הוא חסר אין השני משלימו, והריהו פסול. ומכאן שכל מקום שצריך להיות שיעור הלבונה (ובכלל זה נדבת לבונה) קומץ הרי זה קומץ שלם. אמר ר' יוסה: מילתא [מדבריו] של ר' אילא ששיעור קומץ לבונה נלמד מקומץ הבא עם לחם הפנים, וקומץ זה היה נמדד במידת קומצו של הגדול שבכהנים, אם כן אמרה [אפשר לומר, ללמוד] שהמתנדב לבונה מביאה בשיעור קומצו של כהן גדול (אחד הכהנים שיש לו כף יד גדולה משל שאר הכהנים) ולא לפי הקומץ של הנודב. ואילו ר' חזקיה בשם ר' ירמיה אומר: המתנדב לבונה יכול לשער גם בקומצו של כהן אחר, ואפילו בקומץ הבעלים.

ג שנינו שהמתנדב ואומר "הרי עלי זהב" ולא פירש את שיעור נדבתו, לא יפחות מדינר זהב. אמר ר' אלעזר: והוא (וזהו דווקא) כשהזכיר צורה, כלומר, מטבע, שאמר "הרי עלי מטבע זהב", אבל אם לא הזכיר צורה אלא אמר "הרי עלי זהב" סתם — מביא אפילו צינורה, כעין מוט קטן, יהיה אורכו אשר יהיה.

שנינו במשנה שששה שופרות היו לנדבה, ובהם היו מניחים את מותר דמי חטאות ואשמות, וקונים בהם עולות נדבה. חזקיה אמר: שישה אלה הם כנגד ששה בתי אבות של כהנים המשמשים בכל שבוע בעבודת המקדש, שופר אחד לכל בית אב, כדי שלא יבואו הכהנים לידי מריבה. בר פדיה אמר: שישה אלה הם כנגד שש בהמות שמהם מקריבים קרבן עולה: פר, ועגל, ושעיר, איל, גדי, וטלה, ובכל אחד מן השופרות היו מניחים את המעות המיועדות לאחד ממיני הבהמות הללו. שמואל אמר: כנגד ששה קרבנות חובה שממותר דמיהם מביאים עולות לנדבה: חטאות, ואשמות, המנחות (מנחת חוטא), ועשירית האיפה שהיה הכהן הגדול מביא בכל יום למנחה. אמר ר' יוחנן: על ידי שהנדבה מרובה שהיו מנדבים הרבה מעות ויש חשש שאם יהיו הרבה מעות בשופר אחד, יטלו תמיד מן העליונות והתחתונות תתעפשנה, ולכך ריבו לה שופרות הרבה, כדי שיהיה בכל שופר מעט מעות, וכך תישמרנה המעות בצורה נאותה. למעלה הוזכרה דרשתו של יהוידע הכהן הגדול, ומכיון שכן מביאים עוד בעניינו. כתיב [נאמר] "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" (דברי הימים ב כד, יד). ובביאור הכתוב ר' שמעון בר נחמן בשם ר' יונתן אמר: שתי נדבות עשה יהוידע, כלומר, שני ארונות לצורך שני מיני נדבות, האחד לצורך נדבות לבדק הבית, והשני לצורך נדבות לקרבנות. ומביאים כי לעומת דעה זו תני דבי [שנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: ארון אחד עבור נדבה אחת בלבד עשה יהוידע, דכתיב [שנאמר] "ויאמר המלך ויעשו ארון אחד" (דברי הימים ב כד, ח), הרי מפורש בכתוב שעשה יהוידע רק ארון אחד, ומסתבר איפוא שזהו אותו ארון הנזכר בכתוב "ויתנהו בהיכל בית ה' ויקב חור בדלתו" (מלכים ב יב, י). ומקשים: והא דכתיב [ומה שנאמר] "ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה" (דברי הימים ב כד, ח), והרי שהיה ארון נוסף אשר היה מונח מחוץ לבית המקדש ("בשער בית ה' חוצה")! אמר רב חונא: רק ארון אחד היה, ובתחילה היה בהוראתו של יהוידע בתוך המקדש, ואולם לאחר מכן הורה להניחו מחוץ למקדש מפני הטמאים (טמאי מת וטמאי שרץ) שאינם יכולים להיכנס למקדש, כדי שיוכלו להביא את הכסף לנדבה. ר' חנינא בשם ר' יוסף מכריע ואומר: שתי נדבות היו במקדש. וההוכחה לדבר היא ממה שנאמר במלכים "אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר