אדם שאמר דבר נגד דברי הקדוש ברוך הוא, שומעים לדברי הקדוש ברוך הוא ולא לדברי האדם. כתוצאה מכך: מי שעבר עבירה בשליחותו של אדם אחר - העושה חייב ולא המשלח, לפי שהמשלח יכול לטעון, שסבור היה שהשליח לא ישמע לו, מכיון שבפני השליח עמדו שתי הוראות נוגדות: דברי הרב (הקדוש ברוך הוא שציווהו לא לעבור את העבירה), ודברי התלמיד (המשלח ששלח אותו לעבור עליה), והיה לו לשמוע לרב ולא לעבור את העבירה*. התוצאה היא, שבשליחות לדבר עבירה אין מחילים את הכלל: "שלוחו של אדם כמותו".
----------
* ויש מפרשים ש"דברי הרב ודברי התלמיד", הוא אינו טעם לפטור את המשלח אלא טעם לחייב את השליח, מפני שאסור היה לו לשמוע לדברי התלמיד - המשלח, ולעבור על דברי הרב - הקדוש ברוך הוא, ולא היה לו לעשות את השליחות, והרי הוא כעושה מאליו.
ויש מפרשים, שכיון שעל השליח לשמוע לדברי הרב, נמצא שהשליחות היא באיסור, ואינו יכול מצד הדין להיעשות שליח על כך, שכל מה שלמדנו "שלוחו של אדם כמותו" הוא מלימודים מיוחדים, ושם אין בשליחות לסתור את דברי הרב.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)