הרשאה שנותן המלווה לבית הדין לגביית כל חובותיו מן הלווים.
נאמר בתורה: "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". ומכאן, שעם תום שנת השמיטה, חייב המלווה לשמט את חובותיו, כלומר, להפסיק לתובעם מן הלווים. מלווה הממשיך לתבוע את הלוואותיו גם לאחר סיום השמיטה, עובר על איסור "לא יגוש את רעהו".
כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה כדי להשמר מנגישה לאחר תום שנת השמיטה, והיו עוברים על מה שכתוב בתורה "השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו" - התקין פרוזבול, שהוא שטר שבו נרשם הנוסח: "מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה".
תקנת הלל היתה, שבאמצעות הפרוזבול יועבר חוב הלווה לבית הדין (שעליהם לא חל איסור תביעת חוב בשביעית, שכל האיסור הוא דווקא בן אדם לחברו), ובית הדין יחשב כתובע, והמלווה כשלוחם, ובתבוע המלווה את חובו לא עבר על איסור "לא יגוש את רעהו", כי לא הוא ה"נוגש" את חברו.
בעקבות תקנת הלל, יכול כל אדם להלוות את כספו בלא חשש שחובו ישמט, וגם העניים ימצאו מי שילווה להם*.
תיבת "פרוזבול" היא מילה מקוצרת מ"פרוזבולוטי", ומורכבת משלוש תיבות: "פרוז" - תקנה, "בולי" - עשירים, "בוטי" - עניים. כלומר, שהתקנה היא לטובת העשירים, שלא יפסידו את ממונם על ידי השמטת ההלוואה בשביעית, וגם לטובת העניים, שימצאו מי שילווה להם.
לדעת רוב הראשונים, תקנת הלל היא, שאין השמיטה משמטת כאשר המלווה אומר לבית הדין שהוא מוסר להם את כל החובות המגיעים לו, אף על פי שאינו מוסר את גופי שטרות החוב שבידו, והצהרה זו מועילה אפילו למילווה על פה. אך יש מן הראשונים שסובר, כי דווקא מסירת שטרות החוב לבית הדין היא היא הפרוזבול שהתקין הלל.
נחלקו הראשונים, האם פרוזבול מועיל גם בזמן ששמיטת כספים נוהגת מן התורה, או דווקא בזמן הזה, ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בלבד.
דין החוב כאשר המלווה לא כתב פרוזבול, שנוי במחלוקת ראשונים: יש אומרים, שהחוב אכן נשמט; ויש אומרים, שכל הלוואה בזמן הזה נחשבת כאילו ניתנה על תנאי "שלא ישמטנו בשביעית", והלווה חייב להחזירה.
תוקפו של פרוזבול מותנה בכך שללווה יש פיסת קרקע. בטעם הדבר נחלקו הראשונים: יש אומרים, לפי שאין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע (מפני הסיכון שבדבר), ובדבר שאינו שכיח אין חכמים עושים תקנה; ויש מבארים, שכשיש ללווה קרקע, נחשב החוב כאילו הוא גבוי בידי בית הדין, ואין בו משום "לא יגוש".
אם אין ללווה קרקע - יזכה המלווה ללווה קרקע כל שהיא לפני כתיבת הפרוזבול.
כאמור, אין שיעור לקרקע הנחוצה לצורך כתיבת פרוזבול, ודי גם בעציץ נקוב, או בקרקע שניתנת בהשאלה, ואולם זכות ארבע אמות שיש לכל אדם מישראל (לצורך קבורה או כחלקו בארץ ישראל), אינה מועילה לעניין פרוזבול.
----------
* בגמרא (גיטין לו, א) שואלים: איך תיקן הלל תקנה נגד דין התורה? ומשיב אביי: בשביעית בזמן הזה ורבי היא... - כלומר שלדעת רבי אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש בו שמיטת קרקע (בדומה לשמיטת כספים בשביעית), שהשדות חוזרות בו לבעליהן, אבל בזמן שאין היובל נוהג, אין שמיטת כספים נוהגת; וחכמים תיקנו, שתהא שמיטת כספים נוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל, והואיל ואין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אלא מדברי סופרים, לפיכך היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין שמיטת כספים, כדי שלא יימנעו העם מלהלוות זה לזה. ברם, בזמן ששמיטת כספים נוהגת מן התורה - אין תקנת פרוזבול מועילה. וכן כותב הרמב"ם: "ואין פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים. אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה".
יש אומרים שאף בימי בית שני לא נהגו יובל, שכן ביובל נאמר (ויקרא כה, י): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", ודרשו (ערכין לב, ב): "בזמן שכל יושביה עליה"; ומכאן, שמשגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה - בטלו היובלות, וכיון שהלל סובר כרבי, שבזמן שאין היובל נוהג, אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדברי סופרים, הלכך יכול היה להתקין בימיו פרוזבול.
ויש סוברים, שאמנם בימי בית שני נהגו יובל, והלל לדורות הבאים תיקן, שיודעים היו שהבית עתיד להיחרב.
שוב שואלים בגמרא (שם לו, ב): אם מן התורה אין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, כלומר שהלווה חייב מן התורה לפרוע את הלוואתו, איך תיקנו חכמים השמטת כספים בזמן הזה נגד דין התורה?
על כך משיב אביי: "שב ואל תעשה הוא", ובכגון זה יש כוח ביד חכמים לתקן.
רבא משיב: "הפקר בית דין הפקר". ונחלקו שם המפרשים בתשובתו של רבא: לדעת רש"י, כוונת רבא להשיב אף על השאלה הראשונה בעניין תקנת הלל, שלדעת רבא תקנת פרוזבול מועילה אף לחכמים החולקים על רבי וסוברים ששמיטה בזמן הזה נוהגת מן התורה, שהואיל ודבר שבממון הוא, אין כאן עקירת דבר מן התורה, לפי שהפקר בית דין, בממון, הפקר. ברם, בעלי התוספות חולקים על רש"י והם מפרשים, שרבא לא בא להשיב אלא על השאלה השנייה בעניין תקנת חכמים, שאף על פי שמן התורה אין שמיטת כספים בזמן הזה, רשאים היו חכמים לתקן שתהא נוהגת שמיטת כספים בזמן הזה מכוח "הפקר בית דין הפקר". אבל לעניין תקנת פרוזבול, אף רבא מודה שלא נקבעה אלא מפני ששמיטה בזמן הזה מדברי סופרים.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)