שבועה שהדיינים מחייבים בה את אחד מבעלי הדין, להבדיל מן שבועת ביטוי, שבועת שוא, שבועת העדות ושבועת הפקדון שהאדם נשבע מעצמו.
שלושה מיני שבועות הן, שבית הדין מחייבים את אחד מבעלי הדין להישבע:
א. שבועה מן התורה. שבועה מן התורה כוללת שלושה סוגי שבועות: א. "שבועת מודה במקצת". כלומר: אדם שתבע דבר מחברו, והודה הנתבע במקצת התביעה - חייב הנתבע לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהשבע שאינו חייב את החלק שהוא כופר בו; ב. "שבועת השומרים". כלומר: שבועה שמחייבים בה את השומר הטוען טענה שיכולה לפטור אותו מתשלום דמי הפקדון (כגון שומר חינם שטוען שאבד לו הפקדון, או שומר שכר שטוען שאירע אונס לפקדון); ג. "שבועת עד אחד". כלומר: שבועה שמחייבים בה את הנתבע להשבע, כאשר עד אחד מעיד נגדו.
ב. שבועה מדרבנן, הנקראת "שבועת המשנה", משום שנתקנה בתקופת המשנה. להבדיל משבועת התורה, שבה הנתבע נשבע על אמיתות טענתו ונפטר על ידי כך מלשלם, הרי שבשבועת המשנה התובע נשבע על אמיתות תביעתו ונוטל את מה שתבע. לדוגמא: שכיר שתבע מבעל הבית בזמנו (שכיר יום - במשך כל הלילה שלאחר עבודתו עד הבוקר; שכיר לילה - במשך כל היום שלאחר עבודתו עד שקיעת החמה), שישלם לו את שכר מלאכתו, ובעל הבית טוען, שכבר שילם לו את שכרו, והשכיר טוען, שעדיין לא קיבל את שכרו, הדין הוא, שהשכיר נשבע שלא קיבל את שכרו, ובעל הבית משלם לו. וכן, הנגזלים והנחבלים - נשבעים ונוטלים. כמו כן, אם הנתבע חשוד שישבע לשקר, הדין הוא שהתובע נשבע על אמיתות תביעתו ונוטל את שתבע.
ג. "שבועת היסט". שבועת היסט היא שבועה שהטילו חכמים על הנתבע הכופר בכל התביעה, שישבע שאינו חייב כלום ויפטר. כאמור, מן התורה חייב להשבע רק מי שמודה במקצת התביעה, ואילו הכופר בכל התביעה - פטור מלשלם אף ללא שבועה. אך בהנחה ש"אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (חזקה על אדם שלא יתבע ממון מחברו, אם חברו אינו חייב לו), תוקן בתקופת האמוראים, שגם כאשר הנתבע כופר בכל התביעה - ישבע "שבועת היסט" להכחיש את טענת התובע.
שבועת התורה ושבועת המשנה נשבעים בנקיטת חפץ, כלומר, שהנשבע מניח את ידו על ספר תורה או שהוא אוחז תפילין בידו בשעת השבועה. בשבועת היסט אין צורך בנקיטת חפץ.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)