מי שהתחיל מלאכה בשבת ולא גמר אותה, ונמצא שלא נתחייב עליה, ובא אחר וגמר את המלאכה הזאת, באופן שאילו גמר אותה הראשון היתה מלאכתו גמורה והיה חייב עליה - שניהם פטורים, לפי שהמלאכה נעשתה על ידי שניים, ואף אחד מהם לא עשה מעשה גמור.
אין העושה מלאכה בשבת חייב, אלא אם עשה את המלאכה לבדו, אך שניים שעשו מלאכה שיכול היה כל אחד מהם לעשותה לבדו ועשאוה בשותפות - פטורים, שנאמר (ויקרא ד, כז): "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה", ודרשו: "בעשותה" - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד שעשאה חייב, שניים שעשאוה פטורים; או שלמדים ממה שנאמר (שם): "נפש אחת" - אבל שניים שעשו, פטורים.
ברם, אם טבעה של המלאכה הוא שאין כל אחד מהם יכול לעשותה לבדו אלא אם כן יצטרפו שניים, הרי אלו חייבים, כי כל אחד עשה את חלקו הטבעי במלאכה לבדו. לדוגמא: שניים שהוציאו דבר כבד מרשות לרשות ולכל אחד מהם אין כח להוציאו לבדו - שניהם חייבים.
אם אחד מהם יכול לעשות את המלאכה לבדו והשני אינו יכול ועשוה בשותפות, זה שיכול לעשותה לבדו - חייב, והשני שסייעו - פטור.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)