"אמר רב כהנא: אָדָם רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל חֲבֵרוֹ" (בבא מציעא לח ע"א); כלומר: חביב על האדם דבר מועט שעמל עליו בעצמו, מאשר דבר מרובה שהוא קונה מאחרים.
---
המשנה במסכת בבא מציעא דנה במקרה הבא:
אדם ששומר פֵּרוֹת אצל חברו לתקופה מסוימת; עובר זמן והפֵּרוֹת מתחילים להירקב, או שנאכלים על ידי עכברים, ובעל הבית לא נמצא בעיר ואין לשומר איך ליצור אתו קשר, מה יעשה? האם כשומר מוטל עליו למכור את הפירות לפני שיאבדו מערכם, או שעליו להמתין עד שבעל הפירות ישוב ויחליט בעצמו?
באים חכמי המשנה וקובעים: "אסור לשומר לגעת בפירות ולמכור אותם, אלא ימתין עד שבעל הפירות יחזור". ומה ההיגיון מאחורי הפסיקה הלכאורה תמוהה הזאת, האוסרת על השומר למכור את הפרות? הרי בעל הפרות יפסיד חלק ניכר מפירותיו כתוצאה מכך?
כאן בא האמורא רב כהנא, גדול חכמי בבל, ואומר את המשפט המפורסם הבא: "אָדָם רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל חֲבֵרוֹ". כלומר: הפירות שהגיעו לאדם כתוצאה מעמל ומיגיע כפיו, כל כך חביבים הם האדם, עד שאפילו 9 קבים של חברו לא חשובים בעיניו כפי שחשוב לו קב אחד שלו.
כמובן שדברים אלו נאמרו בלשון הגזמה, ואדם מן השורה בוודאי לא יהיה מוכן לשאת בהפסדים כל-כך גבוהים; אבל זה בא לחדד לנו את חדוות היצירה שיש לו לאדם ממעשה ידיו דווקא, עד כדי-כך שהוא מעדיף מעט משלו על פני הרבה משל חבירו.
ואכן הגמרא מכריעה שבמקרים בהם מדובר בהפסדים גדולים מהרגיל (בשיעור של בין 2.5% ל-10%, משתנה מפרי לפרי), מודה רב כהנא שבעל הפירות יעדיף שהשומר כן ימכור את פרותיו, כדי למנוע הפסד ממון מרובה. ורב כהנא לא באמת טוען שאדם מוכן להפסיד ביחס של תשעה קבים של חברו מול קב אחד שלו…
---
קב היא מידת נפח מתקופת המשנה והתלמוד, הזהה לשיעור הנפח של 24 ביצים. אם לכמת זאת לליטרים, מדובר על נפח של 1.38 ק"ג. ולפי זה, 9 קבים הם 12.42 קילו.
(כתב: יוסי אסולין)