שׁוּדָא דְּדַיָּנֵי היא הכרעה הנעשית במקום שממון מסוים מוטל בספק, ולא ניתן לברר של מי הוא.
דין זה אומר, כי בספק כזה, ההכרעה נתונה בידיו של הדיין, ויש לו סמכות להוציא מיד הנתבע שיש לו שני תובעין ולתת לאחד מהם.
ישנה מחלוקת ראשונים מה הדיין פוסק במקרה זה - לפי שיטה אחת הדיין אמור לנסות לברר מה הדין האמיתי ("אומדנא"), ולפי שיטה אחרת הדיין אמור לפסוק לפי רצונו (ומכח "הפקר בית דין"):
רשב"ם בבא בתרא לה ע"א: שודא דדייני. לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא זכה בעל הקרקע בשלו אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין: [וכך גם רש"י כתובות צד ע"א: שודא דדייני. לפי ראות עיני הדיינין יטילו הזכות והחובה].
לעומת תוס' בבא בתרא לה ע"א: פר''ת שודא דדייני דכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה דהפקר ב''ד היה הפקר ושודא לשון השלכה כמו רמה בים דמתרגמינן שדי בימא...

להרחבה:
ויקיפדיה
דעת
דף יוםיומי - הר עציון
קובץ יסודות וחקירות - הרב אחיקם קשת