יאוש הוא כאשר אדם מוותר על חפץ שלו מתוך השלמה עם העובדה שהוא כנראה לא יחזור אליו, גם אם נלקח ממנו שלא כדין. היאוש הוא פעולה תודעתית אך הוא נחשב כהפקרת החפץ, ולכן אדם שיקח את החפץ לאחר היאוש יקנה אותו לעצמו.
לא ניתן להפקיר חפץ שנמצא ברשותו של אדם אחר, ולכן אם גנב לקח חפץ או ממון ללא דעת הבעלים, ורק לאחר מכן נודע לבעלים והוא התייאש, הגנב איננו 'קונה' את החפץ לרשותו והוא נחשב עדיין של הבעלים הראשון. לעומת זאת, כאשר גזלן לוקח בכח למול עיני הבעלים, בדרך כלל הבעלים מתיאש מן החפץ תוך כדי הגזילה והגזלן 'קונה' אותו לעצמו לעניין מעמדו המשפטי של החפץ. כמובן, הוא עדיין עובר על איסור גזל, ויחויב להשיב את הגזילה מן התורה.
בדומה לכך, בדיני אבידה - אם אדם מצא אבידה שמן הסתם הבעלים התייאש ממנה כבר, יכול לקחת אותה לעצמו. אך אם בזמן מציאת האבידה יש למאבד עדין תקווה למציאת החפץ או להשבתו, המוצא מתחייב בהשבה גם אם יעבור זמן ארוך והבעלים יתיאשו.
ישנה מחלוקת בין אביי לרבא לגבי אבידה שהאדם עוד לא יודע שאבד, אך גם אם היה יודע היה כנראה מתייאש - האם אנחנו מחשיבים את החפץ כמופקר לפני שהבעלים התייאשו בפועל או לא. דין זה נקרא 'יאוש שלא מדעת', והוא אחד מן המקרים הבודדים בהם פוסקים הלכה כאביי לעומת רבא.

(כתב: אביעד שלמה מוריה)