|
זרוע לחיים וקיבה זרוע לחיים וקיבה: מצות עשה לתת לכהן שלשה אברים אלו מבהמה שנשחטה – והיא אחת ממתנות הכהונה. מצות עשה על אדם מישראל השוחט בהמה, לתת שלשה אברים – זרוע לחיים וקיבה - מבהמה שנשחטה כמתנה לכהן, שנאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח – אם שור אם שה, ונתן לכהן – הזרוע והלחיים והקיבה"[1]. החובה חלה על בעל הבהמה, עם זאת, אף השוחט את הבהמה שותף למצוה, והכהן רשאי ליטול את חלקו מאחד משניהם, אלא שהשוחט צריך להוועץ עם בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו של הבעלים לתת את המתנות[2]. אין חובה לתת את כל המתנות לכהן אחד, עם זאת, יש לתת לכל אחד מן הכהנים המקבלים שיעור חשוב של נתינה: זרוע לאחד, קיבה לאחד, ולחי שהוא גדול ניתן לחלק לשני כהנים. ובשור גדול יכול לחלק לחלקים יותר קטנים[3] - כל עצם לשניים[4]. הבהמה החייבתחובה זו חלה דווקא על בהמה טהורה – לא על חיה ועוף, וגם לא על בהמה טמאה; המצוה נוהגת דווקא בבהמת חולין, ולא בבהמת קדשים[5]. חיוב הנתינה הוא דווקא בבהמה שלאחר שחיטתה נמצאה כשרה, אך לא בטריפה[6]. כהנים ולויים פטורים מן המתנותהכהנים והלויים פטורים מלתת מתנות אלו; ואף ישראל הנשוי לבת כהן פטור מן המתנות, יתירה מזו, הוא רשאי לקבלם ולאוכלם בזכות אשתו[7]. בגמרא מובא ספק בנוגע לחיובם של הלויים – אם הם נכללים בציווי התורה "מאת העם"[8] - ועל כן כתבו חלק מהפוסקים, כי למרות שאין הם חייבים לתת, הרי שאם כהן נטל מהם מתנות, אין הוא חייב להחזירם להם[9], ויש סוברים כי הוא חייב להחזירם להם[10]. וכתבו הראשונים, שכהן פטור מן המתנות כששחט בהמה לעצמו ולביתו, אבל 'כהן טבח', ששוחט ומוכר בשוק ועיסקו בענייני בשר, בית דין ממתינים לו שתים ושלש שבועות, מיכן ואילך, משנעשה מוכר דרך קבע, מוציאים ממנו מתנות מכל הבהמות שמוכר, ונותנים אותם לכהנים אחרים. ואם פתח 'בית מטבחיים' למכור בשר לרבים, "אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד, ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן"[11]. שותפים בבהמה לענין מתנותשנים שקנו בהמה והם שותפים בה חייבים במתנות - כשם שהם חייבים בתרומה[12]; ויש מי שלמד את חיובם של השותפים משום שנאמר בפסוק לשון רבים "זובחי הזבח"[13]. אם אחד מהשותפים פטור מלתת את המתנות - וכגון שהוא כהן או שהוא גוי - גם השותף השני פטור; אולם במקרה זה צריך ישראל השותף 'לרשום'[14], דהיינו, לעשות סימן חיצוני בבהמה להיכר, כדי שכולם ידעו שאינה שייכת לישראל בלבד ולכן היא פטורה[15]. הזרוענותנים דווקא את זרוע ימין[16]; והיינו, החלק המכונה 'זרוע', הנמצא ברגל הימנית הקדמית של הבהמה. המשנה מכנה בשם 'זרוע' - "מן הפרק של ארכובה עד כף של יד"[17]. ה'ארכובה' היא הברך, אלא שבניגוד לידו של האדם, שבה הזרוע מחוברת לקנה באמצעות המרפק, ואין בה איברים אחרים[18]; ברגל הבהמה ישנן שתי ארכובות, המחברות יחד שלוש עצמות[19]. ה'זרוע' מתחילה מן הפרק של הארכובה התחתונה, ועד למעלה – לעצם הכתף של הבהמה[20]. ויש שנראה מדבריהם, כי הכוונה היא לשתי העצמות התחתונות של הבהמה, ו'כף היד' האמורה במשנה, מקבילה למושג המצוי 'כף הרגל'[21]. דעה נוספת היא, כי מדובר בעצם אחת בלבד ולא בשתי עצמות, והיינו העצם האמצעית[22]. הלחייםלדברי המשנה, הגדרת הלחי היא - "מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, טבעת גדולה עם הלשון שביניהן - הכל לכהן"[23] – והיינו, מהעצם הקידמית הנמצאת בצד פני הבהמה, ממנה מתחיל הלחי - ועד לחלק העגול – 'פיקה'[24], הנמצא בקצה הגרגרת. הצמר שבראש הכבשים והשיער שבזקן התיישים, ניתן אף הוא לכהן עם הלחיים[25]. הקיבהיחד עם הקיבה יש לתת גם את החלב שעל גבה; אלא שהכהנים נהגו לתת אותה לבעלים[26]. זמן ומקום החיובחיוב נתינת מתנות אלו הוא בין בזמן שהמקדש קיים, ובין בזמן שהמקדש אינו קיים[27]; בין בארץ, ובין בחוץ לארץ[28]. יש שכתבו, שמתנות אלו אינן נוהגות בחוץ לארץ וכן נהגו[29]. אכילה קודם ההפרשהמתנות אלו אינן מעכבות את האכילה מבשר הבהמה, וניתן לאכול ממנה אף בטרם ניתנו המתנות לכהן, בניגוד להפרשת תרומות ומעשרות, המעכבת את האכילה[30]. מכל מקום, מצווה לתת את המתנות מיד[31]; ובזה השתבח יחזקאל הנביא, שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה[32]. אם לא הופרשו המתנותבמקרה שבעל הבהמה נהג שלא כדין, והמתנות לא הופרשו, הרי אברים אלו נחשבים לגזל גמור, ואסור לישראל לאוכלם או למוכרם, כמו כן אסור לקנותם מידי ישראל זה[33]. עם זאת, במקרה שאדם אכל מתנות כהונה או הזיקם, הרי הוא פטור מלשלם[34]. מכל מקום, כל זמן שהמתנות עדיין קיימות בעין, בית הדין כופים את בעל הבהמה לתת אותן לכהן[35]. נתינת דמים במקום מתנותבמקום שאין כהן - יש להעריך את שווי המתנות, ולהעביר סכום זה לכהן הראשון שימצא[36]. יש מקומות שנהגו לכתחילה לתת לכהנים סכום כספי, במקום לתת להם את המתנות עצמם; וכתבו פוסקים כנגד מנהג זה[37]. ויש מי שמלמד זכות על המקילים בדבר[38]; מאחר שיש מי שמתיר לתת לכהן בשר אחר במקום המתנות במקרה שהכהן מעדיף כן[39]. דרך אכילתםאין הכהנים אוכלים את המתנות אלא "צלי בחרדל", שזהו דרך גדולה[40]. וכתבו רבים מהראשונים, כי הכוונה היא דווקא כאשר אין לו העדפה אחרת, אולם רשאי הכהן לאכול את המתנות בכל אופן בו הוא רוצה[41], שהרי זה ממונו. יתירה מזו, אם ירצה יכול אף למוכרו לגוי או ליתנו לפני כלבו[42]. יש מהאחרונים מי שכתב, כי האפשרות לתת לפני כלבו, אמורה דווקא כאשר הבשר נתקלקל ואינו ראוי לאכילה, אך אם הוא ראוי לאכילה, אין ליתנו לכלב, מאחר שיש בזה משום ביזוי מצווה[43]. כאשר ישראל אוכל את המתנות ברשות הכהן, אין עליו חובה לאכול אותן בדרך כבוד וגדולה[44]. מעולם המחשבהטעם המצוה – זכרון עולם לקנאותו של פנחס"כבר אמרו חכמים זכרונם לברכה (חולין קלד, ב) בטעם מצוה זו, כי בזכות פנחס אביהם, שקינא לאלהיו על דבר כזבי, ומסר נפשו להרוג נשיא שבט מישראל על קדושת השם, זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו מאת האל: הזרוע - כנגד 'ויקח רומח' (במדבר כה, ז). הלחיים - בזכות שנתפלל על צערן של ישראל כמו שכתוב (תהלים קו, ל): 'ויעמוד פנחס ויפלל'. והקיבה - כנגד 'והאשה אל קבתה' (במדבר כה, ח). ולמדנו מזה, שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקיימת לנפשו בעולם הבא" (ספר החינוך מצוה תקו). הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
